Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 107

קז על הוראת התלמוד בבתי הספר 1Ö7 באפן שמרי העין יוכלו לנפל לרשוה״ר ויזיקו; בדה״י והזיק ברה״י אחד או מבקע ברד,״י שלו באפן שמיי העץ יוכלו לנפל לרשות יחיד אחר — בכל האפנים האלה הוא חיב, כי אסור לו לעשות (אפילו בישות שלו!) מעשה שיביא נזק ברשות אחריש. n שאלות. ״ישות היחיד״ הכתובה בפעם הראשונה (״והזיק כרד,״י״) מהי— של המזיק או של יחיד אחר? — של יחיד אחר. בשניה: ״מבקע ברה״י״? — דשות המזיק. בשלישית וברביעית? — מבקע בשלו ומזיק בשל אחרים. ג חזרה 1 בפנים ע״י תלמיד. — רש״י. n שאלות. היש פה בין שלשת האפנים אפן של הזק ברשות שלו? — לא, הוא הזיק ברה״ר או ברשות יחיד אחי; היש כאן אפן של התחלת המעשה ברשות שלו?—כן: "כרה״י והזיק ברה״ר; בדה״י והזיק ברה״י אחרי,. היש, לדעתכם, רשות לאדם לבקע עצים ברה״ר? — לא. ומובן שפיר מפני מה יהא חיב. היש לאדם רשות לבקע עצים ברשותו? — כן. ולמה הוא חיב אש הזיק עי״ב ברה"ר או ברה״י אחר?—בי גם ברשותו אפור לו לעשות את מעשהו באפן שיזיק לאנשים הנמצאים ברשות שאינה שלו. מעבר לפסקא ב׳. עכשו אקשה לבם קושיה: בבמה אפנים שנוי(כתוב) באן במשנה הדין על הזק ברשות שאינה שלו עיי פעילה במקום אחר?—בשלשה: (ברה״ר והזיק ב־־ה״י, ברה״י והזיק ברה״ר, בדה"* והזיק ברה״י אחר) למה לה למשנה לשנות (לכתב) כל נ׳ האפנים? אלו היה כתוב באפן אחד היינו מבינים :ם את האתיים! למשל: אלו שדנו "ברה״י (שלו!) והזיק ברה״ר" היינו רואים: אם ע׳יי מעשהו הוא מזיק ברשות שאינה שלו (ע״י מעשה במקום אחר) הוא ה יב. ולא עוד אלא, שאם בהתחילו את המעשה ברשותו הוא חיב, — בהתחילו ברשות שאינה שלו — עאכו״ב! דבר זה היה קשה לגמ׳, והגם׳ מתרץ את הקושיא ומוכיח שבכתוב המשנה רק אפן אהד; לא היו האחייים נשמעים מאליהם. ב2) הצעה, 1 קריאה ובאור. וצריבא — כל שלשת האפנים צריכים להיות שנויים מפורש. דאי תנא "המבקע בי־ה״י והדק בדה״ד ומרד,"ר לרד,"י לא היה שונה, — היינו חושבים שכל עקר חיובו אינו אלא משום דשכיחי רבים ברה״ד. והיה צריך מבקע זה להעלות על דעתו שהשבבים הנתזים עלולים להזיק והיה עליו להזהר. אבל מרה״ר לרה״י — אעפ״י שהוא עושה אה מעשהו ברשות שאינה שלו, מכיון שבמקום הנזק לא שביהי רבים, אימא: לא — היינו אומרים שאין לו להעלות על הדעת אפשרית הזק והיינו פומרים אותו. ואי תנא מרה׳יר לרה״ י והשאר לא היה שונה — היינו חושבים •מכל עקר חיובו אינו אלא דמעיקרא שלא ברשות עביד כי הן ככר בררנו שאין רשות לאדם לבקע עצים .ברה״ר ורק משום כך הוא חיב כשהדק, אבל מרשות היחיד — שבה יש לו רשות לבקע — לרה״ר, אימא: לא — אין הוא צריך לחוש למה שיצא מן המעשה שהוא עושה כרשות, והיינו פוטרים. ואי תנא הנך תרתי, — מדה״י