Jeschurun · 1923-11-01 · Heft 11-12 (November 1923) · p. Seite 110

110 לחקר התלמוד הירושלמי 2 הכבוד הזה של הנמרא הירושלמית שנתחדש בימים ההם בא שלא ממט, כי כבר התלמוד הבבלי נעשה לקו ולמשקלת בפסקי ההלכות ולא שמרו הרבה את התלמוד הירושלמי, עד כי באחרונה אבד ממט סדר שלם שהי׳ לפני הקדמונים (עי' רמב״ם בהקד׳ לפי׳ המשנה [ווילנה תרנ״ו] ובהעתקת חריזי מערבית (העתקת הר׳ האמבורגער פרנקפורט תרס״ג צד 58), בקבלת הראב״ד סדר החכמים לנייבוער (ח״א צד 57 וכן הואב קבלת* הראב״ד (מאנטובה רע״ד), הרב המאירי בפתיחה לאבות ובעיטור הל׳ מכירת קרקעות ד׳ ס״ד א׳ א' ובראבי״ה סי׳ קס״ד, באור זרוע ח״ר (ירושלים תר״נ), הרב ר' יצחק די לאטיש בספרו שערי ציון (יארוסלא תרמ״ה) ובכפתיר ופדה ס״ה (רפו' ברלין ד׳ י׳ וב״ד. בהוצאת לונץ) חי׳ הרשב״ץ (תק״ח), בעל ס׳ היוחסין (רפו׳ קדאקא ד׳ כ״ה) החיד״א בספרו שם הגדולים ח״א אות י׳ סי׳ נ״ג, בספר בן יוחאי ד׳ קבי׳נ ב׳. ועי׳ ידי משה על מדרש בר׳ פ' ל״ה סי׳ ב׳. זע׳ פי׳ המשנה להרמב״ם ה׳ פי׳ דעדיות וראב״ד פ״ב דבכוריס ותום׳ מנחות ד׳ ס״ד, וכן׳ העיד החוקי הריט״ל צוגץ בספרו על הדרשות צד נ״ד כי הירושלט־ קדשים מובא בערוך וברוקח סי׳ נ״ט, ועי׳ להרב מהרז"» בספרו מבוהי״ר. גם החכם מהר״י רייפמן ב״הכרמל״ השבועי שנה נ׳ צד שנ״ג הביא. שרש״י בהרבה מקומות בתטירה מביא לשון ירושלמי וכן תוס׳ במעילה ד׳ י״ז ב׳, וכן הביא הרשזח״ה בהכ׳־מל הנ״ל ובכתב יד המונח באוצי הקסרי בברלין כתוב פי׳ גמרא עוקצין בגס׳ דבני ירושלט*(איינליימינג א*ן דען תלמוד להפרום׳ שטרק צד 64)״ מכל אלה יראה הקורא כי הירושלמי סדר קדשים היה ונברא ומפאת והסבה הנזכרת נאבד מאתנו. נם הפירושים על הירושלמי משני הקדמונים הרמב״ם ור״י בן יקר (פי׳ המשנה תמיד ושו״ת ד־שב״א סי׳ תקי״ג) נאבדו מאתט, פעולתם של הגאונים והבאים אחריהם ודתה איפוא רק בשדה התלמוד הבבלי אשר באיו ופרשו אותו כפי רוח חכמתם הגדולה צרפו, זקקו מכל שגיאה ושביש שנפלו בו ע״י הסופרים והמעתיקים, דורות שלמים שקדו עליו ויגעו להפיץ אור על דרכיו, פירושים מפירושים שונית נתחברו עליו מימי הגאונים ואילך, עד אשר עלתה בידם להעמיד את רובי הגרסאות על מכון האמת ולפרש ולבאר במעט כל סתום שבו. לעומת זה הירושלמי מעטו תמיד הדורשים בו וגם מועט מספר המפרשים אוחו וההוגים בו, ומעוט ההניק בהירושלמי הי' נם לנפבה, כי לא נשתיירו ממנו כתבי־יד המכילים אותו בשלמותו או ברובו. כתב־יד האחד והמיוחד הנודע ממנו הוא איתו שבליידן, ואמנם ערכו אלא מעט, כי לפי הנראה הוא אחד מארבעת כ״י אשר השתמשו בו המדפיסים שהדפיסו את הירושלמי בפעם הראשונה בוויניציא. ורק בעת האחרונה נתגלו שברים וקטעים שונים ממט בהנניזה אשר אספם הפרום׳ גימבורג בספרו "שרירי הירושלמי" (ניו ירק תרס״ט). ועוד גרם מעוט הדרישה בהירושלמי כי רבו בו השגיאות עד למאור עד כי כבר הרשב״א בשרת המיוחסות להרמב״ן סי׳ צ״ו יאמר שרבוהשבושים בנוסחאות הירושלמי והסבה וכר. ולכן יש רק תרופה אחת לרפאות את דברי הירושלמי והוא: לחפש בהראשונים המביאים את דבריו לעמוד על נוסחאותיהם ולברר מתוכם את הטסחאות, הישרות, אף להשוות את דברי הירושלמי במקום שבאה סוגיא אחת במקימות שוני»