Jeschurun · 1922-11-01 · Heft 11-12 (November 1922) · p. Seite 102

102 השירה והמוסר לר׳ משה זכות ז״ל קב שמענו הרבה היא שירה הדין עצמו, שירת העונש באשר הוא. על השפט ברוח הרשע היורדה למטה לקבל דין, על הנקמה של החטא בשובו למקים שיצא משם, לנפש יוצרו ועושו, לנפש החוטא עצמו שעדיין במרדו הוא עומד ואינו מצדיק דין שמים, בעודו שוהה על פתחו של גהנם ואינו חוור בו; באותה שעה שהוא מכיר פתאם כי הנה האותו, תאות חייו, הולכת ואובדת ממנו, והוא רואה בה וכועס, שניר יחרוק ונמס — אך אין לו מוצא מן המצר. אבן־פנה לשירה זו אנו מוצאים בספר תהלים, ופרושה על שעת העונש — מתוך דברי רבותינו ז״ל. אמר הכתוב: רשע יראה וכעם, שניו יחרק ונמס, תאות רשעים תאבד(תהליס קי״ב יי). רבי אליעזר בן יעקב אומר כשם שמקשה ערפו בעולם הזה כך מקשה ערפו בשעת פטירתו שעומד בדין, שנאמר רשע יראה וכעס וכו'. מכאן אמרו חכמים אפילו בפטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו, ואם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו. יודע הצדיק שיש לו בעלים בעולמו, כי נפשו שאולה היא אתו ובכל שעה בעליו עמו, וכשמגיע זמךהשבה הוא מוסרה לבעלים בנחת רוה. משנה זו של רבי אליעזר בן יעקב קו ענקי בה. ככל יחד דברי חכמים היא צריכה תלמוד ועיון פנימי. שרטוט קטן בה ועושר גדול שם, של רמז קל היא ועולם מלא בו. די לחכימא ברמיזא — ואולם כבר נמצא חכימא שלה. בספר נשכח אחד, "תפתה ערוך שיר על הגהנם, אשר כתב ר׳ משה זכות ז״ל לפני מאתים שנה, יש פרוש נפשי עמוק למשנה קצרה זו בין שאר משניות על הקבר והשאול, שנשנו בברייתות שונות ונתפרשו באותה שירה. בשעה שנכתב אותו השיר — נדפס, ואחרי שלשים שנה ניפס שנית, ואחר מאה שנה נתרגם לאיטלקית, אולם מאז ועד עתה לא זכה לצאת לאור. כי שליטה גדולה נוי,נח לפורר, שר של שכחה בדברי ימי האדם. בתוך היכלו הנדול והמלא של שר נפלא זה הולכים ונצברים מרור לרור נכסי רוחם של גדולים לאחר שנשכחו מאיזה טעם (או יותר נכון: מחוסר־־טעם של הבאים אחריהם) והוסהה מהם הדעת. אכן הכל תלוי במזל, ואפילו ספרים שבהיכל זה. יש מהם שזוכים ורואים בישועתה של איזו. חברה העוסקת "ביקיצת נרדמים", כי תשלח אליהם עובדים חרוצים לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו. ואז יוצאים הנרדמים האלה בעוד חבלי שנה על פניהם אל שוק הספרים בני־החד, הרומשים על פני תבל. לא נוחה להם ביותר יציאת־פתאום זו. נפשם העתיקה כאלו סולדת מפזיזות זריזותם של ספרי־ה״זמן׳ העוברים על פניהם רצוא ושוב בתנועה קלה ושחצנית, מבלי לשים לב "לנפטרים" חשובים הללו שהקיצו זי,־עתה מעומק שנתם להתהלך בין החיים. כחוני המעגל■ בשעתו, השב אל עיר מושבו לאחר שישן שבעים שנה ובני עדתו לא הכירוהו, כך גם הספרים הישישים האלה שמקיצי נרדמים הפריעום משנתם, הולכים ושנים בין, ניני כותביהם, כזרים ואין להכיר, נדחים ואין לקרב.