Jeschurun · 1922-11-01 · Heft 11-12 (November 1922) · p. Seite 104

104 השירה והמוסר לד, משה זכות ד׳ל הד אינו אלא משל. עיין שם. הנה יצא הר״ט זכית דל בדברי חרוזיו אלה ללחום נגד חכמי המחקר אשר בארו את הגהנם בדרך משל. בד,יצאה החדשה הזאת הושמטו בתים אחדים המדברים על מדורי הגהנם מפני שאם לא כן היו הדברים הבאים שם ארוכים יותר מדאי ומקלקלים את טעם השיר (ראה במבוא) — אבל כרי לי שהר״מ זכות ז״ל עצמו לא היה חושש לכך, נם לו אם הכיר את קלקול השיר, כי לא היציאה־ בשיר שמשה לו עיקר אלא היציאה מידי חובתו כלפי בני דורו כדי למסר להם באמונה את "דברי רדל הנאמדים באמת". כי יותר משהיה זכות אמן תיאטרוני ובעל לשזן היה גדול ביראת שמיס, וזוהי שעמדה לו כמטרה במעשי אומנותו. הדגשת האמת הזאת בדמות דיוקנו של הרים זכות ז״ל, ובמטרת שיר־המוסר שלו, ~סךה לגמרי בדברי המבוא. אילו ראה הרב המשורר ז״ל את הוצאת ספרו החדשה, היפה בל כך במדורה ובהערכתה, ודאי שהיה שמח על עבודו של השיר. תקונים נאים מאד הכניס מר פרידמאן במהלך השירה מבלי לשנותה כלל. הנה, למשל, צדוק־הדין של החוטאים במדורי הגהנם בא אצל המשורר רק בסוף התאור של כל שבעת המדורים. נראה לי שהמשורר ז״ל עצמו היה מסכים לתקונו של מר פרידמאן שהביא את צדוק־ הדין בכל פעם ופעם לבל מדור בפני עצמו אחרי גמר המשחית את תאורו. ואל יהי תקון זה קל בעיניך, כי משפיע הוא הרבה על נפש הקורא ומכניס בכל השירה כלה טעם מרובה לשבח. רק בדבר אהד צריך עיון עדיין. כי הנה אחרי המדור החמישי והששי לא הביא מר פרידמאן את צדוק־הדין. ובודאי עשה זאת בדי שלא לחזור יותר מדאי על אותם הדברים עצמם, והדבר עדשה רושם, כאלו המדורים האלה עמוקים כל־כך עד שרק "אנקת החוטאים תחריד לב וקול דברים לא ישמע". אבל איך אפשר לפי זה כי מן המדור השביעי הבא אחריהם, שהוא עמוק יותר מהם ומיוחד לרישעים גדולים מן הקודמים, :ישמע פתאס קול־ דברים ברורים באמרם אותו חרוז עצמו של צדוק־הרין? קצת קושיא בדבר, ומובטחני שבהוצאה החדשה יקל לו למר פרידמאן לפרקה. כאמור, היה המשורר ז״ל עצמו מסבים על עבוד השיר ביד מעבד מומחה כזה, אלא שיחד עם זה היה גם מצטער הרבה על אבוד הבתים שהושמטו ממנו ושלא היה יכול לותר עליהם משום שהכניסם בחבורו על יסוד "דברי רז״ל הנאמרים באמת", וכן גם על השמטת אלה הדברים עצמם מעל שער הספד. איני יודע אם יש רשות לעשות כן בספרו של גדול בשעה שודאי לנו שאין רוחו ז״ל נוחה מכך. גם יש אשר נפגש בדברי המעבד קצת הערות ורמזים, אשר יהודי,־ כמו־שהוא, זה שקורין לו עכשו בשפוד־העלגים של זמננו "אורתודוכס", לא יסכים להם. מבלי להאריך בכך אביא רק דוגמא אחת ממה שכתוב בדף נ״ט, כי המושגים. על המות והמיתה אצל אבותינו בימי הנביאים היו במעט יותר "מדעיים" ויותר קרובים לאמת מן המושג על מלאך־המות. "אז צירו האנשים לעצמם את המיתה בתור כמישה, החדלה, בליה: "בציץ יצא וימל" (איוב י״ד, אי); "ימי בצל נטוי ואני כעשב איבש" (תהל׳ ק״ב, י״א)״. — אמנם כאן נראה לי להזכיר את "המלאך המכה בעם"