Jeschurun · 1922-11-01 · Heft 11-12 (November 1922) · p. Seite 105

i קה השירה והמוסר לר׳ משה זכות ז״ל 105 (שמואל־ב, כ״ד י״ז); "מלאך ה׳ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו" (ד״ה־א׳, כ״א ט״ז), הרי שגם אצל אבותינו היו המושגים על המיתה מתאימים לדברי חדל על מלאך המות וחרבו. אמור מעתה, שאותם הכתובים על הכמישה והכליה אין כונתם אלא על הזקנה, ולא על המיתה עצמה (והרי נם צעירים לימים שאינם כמושים ולא בלויים מתים באופן זה עצמו), שכן היא עומדת לפנים מן המקום שיד "המדע" מגעת אליו. וכמדומני שאין רשות למדע גדם זה שיחזיק השערותיו במה שלא מישיש בתור דברים הקרובים לאמת. כי ח״זל הבינו את מעשי המלאך בתור חוק עולמי, ולא בתור עונש, יש להוכיח מתוך מה שהוזכר נם אצל בהמה שמתה כדרכה, ע׳ בבא-מציעא ל״ז בי. אולם חוץ מן ההערות הללו הרי מבואו של מר פרידמאן פרוזדור נאה עד מאד. בו יוכל הקורא להתקין את עצמו כדי להכנם לטרקלין, טרקלינו הפלאי של ר״מ זבות ז״ל. וחשאי הוא הטרקלין, נסתר וצנוע. בו יופיעו בזה אחר זה, כמתוך אפלולית קרה על בד אפור רוטט, האורי הקבר והשאול. יסורים כבושים של בן־ האדם לאחר שעבר ובטל מן העולם יפילו שם את צלם. אור נסתר מועט, הבא מתוך פנם של שירה אלמת, שוטף באימה על גבי הצללים. צללי כאב ויאוש, פחד־חמהון ונחומים, אבל־ברידות ואבדון.. . ה״מת" של ר״מ זכות ז״ל כבר יצא מן העולם הזה ולעולם אחר טרם בא. אתמול היה בחיים ומחר יעמוד בדין והיום הוא שוכן־עפר. עוד אין מצבו ברור לו. עודנו בשנתו וחלום הבליו, עודנו מושפע מתקוות חייו, עוד יעיז להתקומם על הסביב לו, על מלאכי־חבלה הבאים אליו כדי להזמינו לדין־שמים. חשק החיים אשד בלבו לא ית; לו להאמין בי אמנם כבד מת. יודע הוא בלי שום ספק כי צעירים ממנו מתו, כי גם חבריו בני גילו, בני עירו והברתו, הלכו כבר בדרך בל הארץ — ובכל זאת קשה לו ליישב בדעתו כי הנה כבר בא גם זכרונו הוא לפני אדון הנשמות, שכן נדמה לו תמיד באלו אי־אפשר כלל שגם הוא ילך למיתה. כן, נכון הדבר, הכל מתים, הכל לא יהיו עולמית — אבל עדיין יש לו להסתפק: האם גם הוא בין הרל? האם גם אותו לא ישכחו?;.. הן זמן רב כזה עבר עליו בארץ בשבחו לגמרי את ״העתידי — וכלום לא אפשר הוא שגס ״העתיד״ ישכח אותו?. ״. אכן זוהי דרך לב אנוש בשעה שהוא נצרך להונות את עצמו, בשעה שהוא רוצה להסיח דעתו מאיזה "ודאי" העומד לשטן לו. מתוך שהיה רגיל בל ימיו לשכת את אחריתו, לגרש מבין רעיוניו את יום היציאה מן העולם בו תצא נפשו מרשות לרשות, מן ך,חדל אל הנצח, מן העפר אל האלרים; מתוך שלא חשב על הנבול הזה אשר בעל כרהו יעברנו — על כן בבוא השעה הזאת אשר מעבירין אותו בו היא מופיעה לעומתו בשואת פתאום לא נראית מראש שקשה מאד להשלים עמה, כפסקא מפתיעה באמצע פסוק תמוהה ומוזרה, כדבר חצוני שבא במקרה וצריך להלחם בו ולבטלו.... הוא טרניש כאלו נפל לאיזה בור, אבל אינו רוצה להאמין בי אמנם זהו בור־־הקבר, עד שהוא תמה ואומר: איש איש (מבני ביתי) לערשו הלכו נדרו, ואני כאיש נופל