Jeschurun · 1922-11-01 · Heft 11-12 (November 1922) · p. Seite 106

106 השירה והמוסר לר׳ משה זכות ז"?* קי לבור צללתי״... הוא מתיש בנפשו כאלו היא ניעת, אכל אינו מאמין כי אמנם כן הוא. הוא רק מסתפק בדבר, מביט בתמהון ומשתומם: ״צר לי מאד עתה-ולא אדעה, אם קרבה עתי אשר אגועת״.... יפה אמר מר פיידמאן באחת מהערותיו כי הר״מ זכות ז״ל הלך בעקבות הדיל פסיעה אחר פסיעה ולא נתן חופש לרט־ונו בכל פרטי תאוריו. כי הנה גס התואר הנפשי הזה של ההתקיממות נגד המשחית — שהוא, לדעתי, הנאה ביותר ומקורי ביותר בין כל יתר התאודים שיש למצוא גם בשירי־שאול של משוררים אחרים מאומות העולם — הנה, אני אומר, נם התאור הנפשי הזח יסורתו בהררי קדש בדברי רז״ל הנאמרים באמת בשם רבי אליעזר בן יעקב, ככל אשר הבאתי כבר לעיל. הרביתי לשרטט את התאור הזה משוס שהוא חשוב ביותר מצד המוסר שבו, ושזו הן היתד, גם עיקר כונתו של הרב המשורר ז״ל: לשמוע ולקחת מוסר. קיחת־מוסר זו מתוך תאורי האחרית שנתכון לה הר״מ זכות ז״ל הודגשה היטב ע״י רבי ישראל סלנטר ז״ל, גאון המוסר בדורותינו, כאהד, ממכתביו: "עתה מה היא היראה ומה קניחה? אחת היא: הרהבת הדברים הנודעים לכל, יראת העונש הנוגע •לגויה ולנפש, הנכד, למעלה מכל יסירי תבל. אק לא בידיעתם (כלומר: ידיעה העונשין העתידים לבוא) .יוסי האדם, כמאמר חז״ל בשבת (ל״א) י ו דע ין הרשעים שדרכם למיתה וכד שמא תאמר שכוחה היא מהן ת״ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה, ע״ש. •ורק בהרחבה ובהתפעלות הנפשית תוסד [היראה], להרהיב הרעיון בציור חושי (כמעשי הר״מ זכות דל) לעורר הנפש ברגשת האברים, למשוך בקרבה דברים הנודעים, עונשי הגויה והנפש אשר לא לזר יקומו, כ״א להאדם עצמו עושה העברה, הוא בעצמו יענש בעונש מד כאין מנחם". מה קרובים כל הדברים הללו לשירת הר״ם זכות ז״ל! כאלו אדם אחד אמרם, לב אחד הרגישס. שהרי ככר אמרתי והוכחת', כי לא ספר־שירה מוסרי כתב לנו הרב, רק ספרי־טוסר שירי. על דברי התורה בס׳ דברים: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳ — אמרו חדל שכל התורה כלה בכלל שירה היא. כי אין לך דבר בעולם הנצח שאין סופו לשירה. כל זמן שאתה חודר באותו דבר, בוקע בו ומבינו, לוקח אותו ותופס בו, יודע מוצאיו ומבואיו, דרכו ומחוז חפצו, כל זמן שאתה יכול להביאו בחשבון, עדיין אפשר לך לצמצם את מהות־מושגך עליו בד׳ אמות של פשטות, להיות קר ככפור וקשה כארז, ואינך צריך לדברי שיר — אבל מכיון שאתה מגיע לתהום ההכרה השכלית בו, מיד אתה רואה שם עומדת חורבתה הדלה של בנת האדם שבתיקול יוצאת בה ומכרזת: עד פה תבוא ולא תוסיף... ואז תופיע השירה י היא שירת האדם הצמא לא׳ חי, צמאון נצחי אשר לא יסיף. היא נם שירתם של מלאכי השרת העונים ואומרים בקול רעש גדול לעומת השאלה של נצח־־נצחים: איה מקום ככודו... שירה בכל עולם, רינה בכל חי. אף החי החשוב ביותר — האדם — בשעה שמגיע לרום מעלתו — החסידות — גם אז אך רנה עמו: וחסידיך ירננו.. . אך לא השירה היא העיקר, אלא ההברה הגנוזה בה. אין השירה אלא סימן שהגיעה