Jeschurun · 1922-11-01 · Heft 11-12 (November 1922) · p. Seite 107

קז השירה והמוסר לר׳ משה זכות ז" ל .107 ההברה לרום פסגתה, כי עד שלא תשרה בו הברת־־הקרש לא תובל נפשו לאפר שירה (בשירה אפתית הכתוב מדבר, בלב ולא בפה), שירת חייו לאלרים. הכרה מלגו ושירה מלבר — זהו עליונה של תורת האדם. והברה פנימית־־ שבפנימית זו, הגנוזה עמוק בסוד הלב, למען יבדילוה מהברה אחרת שאין מקומה אלא במוח ושגם שם לא באה בו מתוכו אלא נתישבה בו מן החוץ — כדי להבליט את הבדל ההכרות האלה נקבע שם מיוחד להכרת הלב, וקוראין לה: מוסר. ההכרה האחרת, שמוצאה מן הדעת, נכנסת באדם דרך אזניו אם רק יטן לשמוע היטב, אבל ההכרה הפנימית הזאת, שהיא הכרת המוסר, הן אינה נוגעת אלא בו, אינה ברואה אלא בשבילו, רכוש סוביקטיבי הוא שאינו נמכר ואינו נגאל, היא אינה נקנית אלא ללב, בבואה בדרך ישר מן הנצח אל פתחיו; בשעה שהוא נפתח לנגדה מעצמו, בשעה שהוא מובא לה ומזומן... כמה שאמר הכתוב: הביאה למוסר לבך, ואזניך לאמרי דעת (משלי ר״ג י״ב). כן. הביאו לב לקראת המוסר! ברחו של המקרא הזה דבר בעתו הוא. ובשעה שקוראין את שירת זכות ז״ל .אי אפשר שלא להכריזו. והנה נם מר פרידמאן, שלא הקדיש את עיקר מבואו אלא לשירו של ר״מ זבות דל ולא לדברי מוסרו [מפני שלה היה זה מענינו], בכל זאת לא נמלט בסוף דבריו מלדבר דבר על המוסר. ומה נאה דברו זה, במה יש בו מהוראה־־על־האמת, ומי יתן ו:שמע באותם החונים הצריכים לכך. הלא זה לשונו: ״... היא (ר״ל המסתוריה של זכות) עולה על המסתוריה של עמי ימי הכינים בלשונות השונות בין מצד יפיה השירתי ובין מצר עוזה היצירתי והמוסרי. גם המוסרי. כי יצאנו בבר מתקופת האסור על המוסר. הספרות והאמנות הארופיות שחררו את עצמן זה בבר מתקופת השעשועים, בין אלה של ימי ילדותן ובין אלה של עת זקנתן". וכד ובו׳ עיין שם, כדאי לעיין שם. בסוף הדברים הנני להעיר על הנהות אחדות שיש להגיה בספר "תפחה ערוך׳. בחרוז קפ״ט הוא אומר על המשחית בי "פניו פגי מות, פני הדבר, וכמו חללים שוכני קבר". למר פרידמאן מעיר בצדק, בי פני המשחית מתוארים כאן בצורת שלד של עצמות המבהיק בהורון מפחיד. אולם בחרוז ר״ו אנו קוראים בי פני המשחית "דומים לגור" וביאר מר פרידמאן שהם דומים לפני גור אריה. והא אין זו אלא סתירה בתוך כדי דף, כי פגי גור־אריה לא פני שלד עצמות הם, וגם אינם מבהיקים בחומן מפחיד. אבל האמת הוא שיש לגרוס "גיר" (ולא גור), "במו אבני גיד מנופצות" (ישעיה כ׳ז ט״י) שהוא סיד לבן. וע׳ ירושלמי מם׳ מעשר שני פ״ה ה״א. בחרוז רצ״ב צ״ל לרעתי: עור (ולא: עוד). ע' בהערות פרוש שאי אפשר להלמו. בחרת רצ״ז צ״ל לדעתי: כי בין (ולא: כן) שרפים קנך :שבת — מתאים למליצת הכתוב עובדיה די. ופרוש ההערות דחוק. בחרוז שע״ד צ״ל שפך. בחרוז תי״ג: