Jeschurun · 1922-09-01 · Heft 9-10 (September 1922) · p. Seite 92

92 השפה העברית ב מ ה S ך העתים צב וכולם כאחד שמו את לבבם לחקור ולדרוש אחרי דרבי לה״ק (המאסף תקמ׳יד) וכל מגמתם וחפצם היה להרהיב דעת לשוננו■ הקדושה ולתקנה מכל הפגימות והקלקולים שהסבו לה הרבנים, הנה היתד, כל פעולתם מאפע. מי שאינו עובד בעד תקון האומה — אינו יכול לעבוד גם בשביל תקון לשונה. פרץ סמולנסקין, זה הסופר הלאומי הראשון שלט, שעסק בספרות העברית "לא לשם הלשון והספרות בעצמה, יכ״א לשם האומה שחפץ בתקונה"(עהרענפרייז, שם) פנה דרך הדש בשביל הספרות העברית ואפשר את קיומה והתפתחותה. תקופת השלילה פנתה מקום לתקופת הבטן, למרות שראשוני הבונים היו בעלי דו־נשמות, של שאיפה לבנין וסתירה כאחד. אצל הסופרים הלאומים הראשונים היתה עדיין המלחמה בין הלב והראש. הלב העברי שאף לתחיה לאומית עם מאויים ותקוות ושאיפות עבריות מיוחדות, והראש החושב היה אירופי ביותר, מבטל, את היהדות וחפץ בחרבנה. אבל באו מאורעות החיים מסודרים ביד בלתי נראית, יד ההשגחה העליונה, ועזרו לנצהון הלב. בשעה שבא סמולנסקין ליסד מרכז חדש* לכותבים עברית, שאל עדיין: מה תתן ומה תוס־ף לנו שפת עבר? זאת היתד, שאלת זמן חלוף משמורות, שאם*לו המצוינים שבסופרים לא יכלו עדיין לתת חשבון לנפשם ממהות הרגש הלאומי, שהחל לפעם בחזקה גם בקרב בני ישראל המתאירופים. הלום שווי הזכיות וההתאזרחות לקח עוד שבי את יל ההוזים חזיונות וראשי המדברים שבעם. עד שבאו הימים הרעים והוכיחו לכל, כי החלומות שהלמו רבים ע״ד שווי הזכיות היו חלומות שוא, וכל התקוות היפות שקשרו בחסד העמים היו כקצף על פני המים, ומבלי משים באו לידי ידיעה והרגישו מחדש, כי גם בני ישראל, בני ע ס אחד הם, עם צרכים צבוריים מיוחדים ותקוות צמריות מיוחדות, כי כולנו שואפים — ועלינו לשאוף — למטרה אחת ולגאולה אחת כוללת — לגאולה לאומית, לתחיה לאומית־יהודית, לשם קיום אומתנו בצביונה המיוהד. "וכל אלה התקוות והשאיפות החדשות וכל החיים הפנימיים של האומה", שהחלו להתפתח ולהתרחב בימים ההם לעומק ולרוחב, בקשו להם ממילא בטוי מיוחד בספרות הלאומית ובשפתה — דבר שאפשר היה להתממש רק ע״י הרחבת הלשון והעשרת סגנונה. מכיון שהספרות העברית קבלה מצד אחד את הגון הלאומי והתעודה הלאומית, ומצד השני היו הסופרים השכיחים אצלה, ■אנשים שנתחנכו כבר גם על ברבי הספריות האירופיות ויטעמו את "יפיפותו של יפת", ממילא שהיצירות הספרותיות שיצרו מחיי העם ובשביל העם, דרשו דיקנות מרובה שאפשרה היא רק ע״י התחדשות השפה, ולא שפה מוגכלת ומצומצמת כמו שהיתר, זו שעד אותה התקופה. ומובן נ״כ, כי ככל אשר רבו הסופרים שכתבו ורצו לכתוב בכל מקצועות הספרות עפ״י מדת הספריות האירופיות ומושגיהן, יותר ויותר גדל הצורך לחדושים, עקריים וטפלים, צורך שמכרה היה להמלא גם נגד דעת הפוריסטים שבט, שהתנגדו להרחבת השפה במדד, כזו, דבר שהביא לידי וכוחים ופולמוסים ספרותיים רבים ויד הפוריסטים