Jeschurun · 1922-09-01 · Heft 9-10 (September 1922) · p. Seite 93

צג השפה העברית ב מ ה ר ך ח ע n■ י c 93 היתה בזה על התחתונה. הללו שבחו דבר אחד במשנתם, בי בל שפה אינה מתרחבת ע״י אקדמיה אלא על ידי העם והסופרים היום־יומיים. אמת לא כל החדושים המתחדשים בנגוד לרוח השפה מתקיימים, וכדבר הזה רואים אנו נם בהדושי השפה העברית שבדורנו, שרבים מן החתשים היו כנפל אשת בל חזה ששש, ובלעסת שנוצרו כן חלפו עברו ואיש איננו משתמש בהם שנית. אבל המרובים שבהם, גם אם לפעמים הם כנגיד לכללי הדקדוק הישן, פרצו להם דרך והתאזרחו מבלי יכולת כל איש לשרשן עוד משפתנו. לומר בזמן הזה בי אין שפתנו צריכה להרחבה, שנאה ויפה היא כמו שהיא ודיה ומספקת לכל צרכינו — דבר זה אפשר להאמר רק, או מבטלן, שמימיו לא ראה ולא שמע דבר חוץ מד אמותיה של ההלכה — טפוע ההולך וכלה גם כתחום המושב היותר צר, או ממי, שהלאומיות העברית שלו פנומה ומצד השפה הוא מתבולל גמור. העברי השלם הדבק בעמו'ושפתו והיודע את צרכי השעה, מוכרח הוא להודות, כי אם באנו לכתוב ולדבר עברית — בנאות לעברים נאמנים. — אז אין שפתנו מספקת ודורשת התרחבות, הופעה, שכפי שהוכחנו, כבר נראתה בכל התקופות של הסטוריותנו. דבר שלא רק רשאים אנחנו, אלא גם מחויבים לעשותו. אכל על מה שאפשר לרון? זהוא רק על אופן הרחבת השפה, שרבים הס הטוענים, כי כל שפה לא תתרחב כי אם בהתפתחות טבעית והשתלמות מודרגת ומסודרת, ולא באופן מלאכותי שבא בקפיצת הדרך ודחיקת הזמן, כי השפה אינה נבראת בכונה וברצון ובהסכמה, כי אם נולדת וגדלה היא מאליה. בטרם אביא את תשובת המחזיקים בשיטת ההרחבה בפי שהוא נהוגה אצלנו, אציין פה אילוסטרציא אחת, כדי להראות מראש טעות אלה החושבים שהחדושים אפשריים בשפה רק בהתאם אל משקלים ובנינים קבועים מימים קדמונים. הסופר הנחל מ. ל. ליליענבלום, כתב ג״ב מאמר גדול בשם "להרחבת השפה" שבו הוא דן בפרוטרוט על שאלה זו, ואם נם הוא מן המסכימים לנחיצת ה״הרחבה" — בתור סופי שכל שבילי הספרות והחיים נהירין ליה לא היה נם אפשר אחרת — בכל זאת הוא רוצה לקבוע מסמרות ידועים בנידון זה. הוא הולך ומונה שם את החסרונות שמצא בבמה אופני חדוש ומלים שנתחדשו באופן המתנגד להקי הלשון העברית המסורה — לפי דעתו. בראשונה הוא מתנגד ללקיחת מלים מן הלשון הערבית שבמקורן ושרשן הן משותפות לשתי הלשונות האחיות, עברית וערבית, במו שדרש המשורר יל״ג, וכל איש שיש לו איזה יריעה בלשנית יכול רק להסכים לה. הוא מחזיק בדעת שד״ל (פניני שד״ל אגרת מ״ח) שכתב "בי העסק בספרי העיביים יוכל להפסיד הרגשתנו העברית". ואח״כ הוא מתאמץ להוכיח כי המלות החדשות: שעון, עתון, ירחץ שנבנו מן השמות: שעה, עת, ירח, אינן נכונות, כי הוספות אותיות כאלה אמנם מצויות