Jeschurun · 1922-09-01 · Heft 9-10 (September 1922) · p. Seite 94

94 השפה העברית במהלך ד. עתים צד בשפת עבר, אך תמיד אינן משנות את ההודייה העברית של השם המקורי. השמות עליון, אביון, פדיון, רצון, פקדון, כשלון וכר יש להם ממש אותר, ההוראה של המלים שמהן נגזרו, רק בשנוי פעל לשם או במשמעות צדדיות לחזק או להחליש את המושג הכלול בהם, וא״כ נכון להשתמש במלת שעון להוראת "שעה קטנה" או להוראת הפנית הלב לאיזה ענין. כן הוא מתאמץ להוכיח כי כפל חצי המלה לסימן הקטנה או חבה, כמו כלבלב וכן׳ אינו נכון. על הפעל החדש: ,,מעני}״ מן השם: ענין, הוא אומר: מה תמוהה הבריאה הזו! השם : ענין, שרשו "ענה" והנון נוספת להוראת השם כמו: בנין, קנין; והאם לא לשחוק יהיה האומר: מכנין, מקנין? אם. קדמוננו אמרו: ממשכן, והכניסו אל הפעל את המ״ם הנוספת בראש, הנה הם, לא עסקו בחקר השפה ובהלכות הדקדוק והננו מקבלים את השבוש הזה. וכן הלאה הוא מתרעם על הסגנון הזר והמשונה — בשביל שהוא בטוי המחשבה בצורתה האירופית' (דבר שנמצא נס בתקופות הקודמות, וביחוד נכר הוא בתקופת הערבית, בהעתקות התיכונים, שמלבד המלים החדשות גם הסגנון נקל יותר להבינו, למי שלו יר וידיעה בשפה הערבית שממנה הכניסוהו) — שלא נשמע מעולם כמוהו. ואנחנו עדים איך התאזרחו המלים הללו בשפתנו, ואיש מאתנו אינו מרגיש חלילה, כי השמות: עתון, ירחון או הפעל "מעניך אינם נכונים עפ״י בניני השפה וחוקיה. ואם לחשך אדם לאטר: אם כן, אפשר הוא ומותר לעשות בשפה ככל העולה על רוחו של כל מחדש, ולקלקל עי״ז את כל השפה! אבל באמת אין הדבר כן. ראשית: מפני שעצם הדבר, שלא כל החרושים מתקבלים ונשארים קיימים בלשון, מראה, כי לכל לשון יש מעין חוק פנימי המקרב או מרחק את היצירות החדשות או הזרות הנדחקים ונכנסים באוצרה. חוק שאין אנחנו יכולים למצוא את שרשו האמתי. כי כמראה הזה אנחנו רואים אצל כל לשץ.חיה, שקצת מלים מחודשות או חדשות מתאבלות מן השפה ונבלעים בדמה, עד שאין להפרידן עוד, וישנן אחרות שהן נדחות החוצה ע״י איזה כח טמיר ונעלם. והשנית, כי שפתנו העברית אך שארית שפה היא (כמו שאמר הסופר א. ספיר, השלה. כרך די, בי) אשר נשארה לנו בכתבי הקודש חסרה ומקוטעת, ושעל כן גס השארית ד,נמצאה איננה מבוררת היטב, ומלבד הצורך והנחיצות הרבה לחדש ולהוסיף, יש לנו עוד צורך גדול להבין ולבאר, לחפש ולמצוא ולדעת תכונת שפתנו ועקריה, שאינם מבוררים או שאינם ידועים לנו. וכבר כתב חכם וסופר גדול, הד״ר ש. ברנפלד, כי "עלינו להשתחרר ממשפט קדום, שמנהגי הלשון הביבלית הם רק הם "חקי הלשון", וכל מה שיתנגד לזה הוא יוצא מן הכלל ונמנה במספר ה״זריות". ולפי דעתו, משפטי לשון המשנה הם על צד האמת כללי השפה העברית, והשאר הם שרידים מתקופה קדומה שכבר חלפה ועברה (השלח, כרך י׳, חוב׳ ג׳). והוא מוסיף להראות כי בשרשי נע״ו אנו רואים,שנתרחבו בימים מאוחרים ל״שלמים", כי במקום אות ו׳ השרשית העמידו אות י׳ ואותה בטאו במלואה