Jeschurun · 1922-09-01 · Heft 9-10 (September 1922) · p. Seite 95

צד. השפה העברית במהלך העתים 95 (חוב=חייב; קום=קיים; בוש=בייש), וכל זה לא שבש את התקדמות השפה (עיי״ש שהאריך עוד במשלים על נל״ה ונל״א), וכי בדברים כאלה הלכה כבתראי. וכדבר הזה כותב גם ספיר (במקום הנזכר: שאם נמצא בדברי המשנה שנויים וחדושים שלא לפי חוקי הלשון, אין זה סימן כי לא ידעום ולא כוונו להם, כי אם סימן של התפתחות טבעית וחיה. ומי יוכל לגלות את השנויים שנעשו לפנים בשפתנו, שלא היו נם אז לפי הוקי הלשון הדקים והמדויקים". אלא שצריכים אנו להזהר זהירות רבה, בטעם והרגשה, אצל כל החרושים שאנחנו עושים בעל כרחנו, שלא יחטאו ביותר נגד הדקדוק הקבוע וגם שלא תהיה המלה או הסגנון המחודש זר לרוחנו ביותר. הסופר הידוע דיר י. קלויזנר עורך "השלח", כתב מאמר אחד חשוב בשאלת הרחבת 'השפה העברית בזמננו והשיב תשובה נצחת לכל המפקפקים והמערערים, ואתן כאן מהם רק תוצאה קצרה, תמצית דבריו. (השלח חוברת וי). אחרי הראותו, כי יחד עם התפתחות האדם בחומר וברוה, מתרבים גם הענינים ההמריים והרוחניים הדורשים להם בטויים בלשון. גם אם השפה היה היא ומדוברת בפיות רבבות אלפי איש, נם אז אין שפת העם המדוברת, מספקת לכל ציכי החיים, של כל המפלגות העליונות. והחכמים והסופרים אנוסים להרחיב את השפה מ ת ו כ ה ו מ ג ב ה, ככה הרחיבו למשל הפלוסופים האשכנזים את .המלה Wesen שהיתר, מקובלת ומצויה מכבר, ע״י תוספות קטנות, ותצאנה להם המלים המחודשות והשונות בדקות מובנן: .Wesenheit, Wesentlichkeit לפעמים מוכרחים בני עם ידוע לחדש מהפושטות, מפני שראו הטון חפצים וכלים אצל בני עם אחר ששמעו מהם שמות חדשים שלא נודעו אצלם, או שקיאו נספרים לועזים המון מושגים ובטויים, שלא עלו עוד על דעת בני אותו העת. והבדל גדול יש בזה בדבור החי ובין מושגים הדרושים בספרות. הדבור החי אינו מחבר. כלל. הוא ניתן תיכף בלי חשבונות רבים לאיזו טלה ישנה הוראה הדשה, כמו שעשו האיטלקים, ואחריהם שאר העמים במלת "באנק", שהוראתה הראשונה "ספסל" ואחייב להוראת שלחן החלפנים. או הוא משנה קצת ב ל י י־ מ ש י ם מלה זדה ומשתמש בה לצרכו, כמו המלה הצרפתית והאנגלית umbrella שנתרחבה מן umbra צל, ברומית. וכלל גדול הוא בתורת הלשונות, כי טרם תהיה שפה לשפה ספרותית, היא משתנה ומתרחבה שלא מדעת ומבלי משים, ומשהגיעה למדרגה של התפתחות ספרותית השתנות והתרחבות זו באה גם בהכרה ברורה ע״י הסופרים. ומה שאפשר, מותר ונהוג אצל כל השפות, בהכרח שהוא גם לגבי שפתנו. כל זמן שאנו דורשים וכותבים על עניני מחקר ועיון בדרך כלל או כותבים מליצות נפוחות, יכולים אנו להסתפק באוצר המלים שיש לנו בתוך התלמוד והמדרשים וכד. אבל מה יעשה הסופר הבא לכתוב ענינים מדעיים ברורים ומדויקים, שלכל מלה