Jeschurun · 1922-09-01 · Heft 9-10 (September 1922) · p. Seite 96

96 השפה העברית במהלך העתים המשמשת בהם, צריכה להיות הוראה קמעה ומחלטת? פה אי־אפשר כלל וכלל להתעקל ולהסתפק בעקימת הכתובים ולישובים בדוחק. ביהוד הרגישו צורך כהרחבה כשצעדה הספרות העברית צעדים רבים קדימה. מספרות זמנית, בעין אמצעי להפיץ השכלה, נחיתה לקנין לאומי מחויב מצד עצמו, ל״חלק עצמי מעולמנו הפנימי". דבר זה נרם כי בספרות הספורים נתרבה ערך הציור המדויק והיפה, בספרות העתית נתרבה ערך הטרמינולוגיה המדינית וכן בכל מקצוע ומקצוע, והסופרים החלו להרגיש לחץ ודחק בכתיבתם והכירו, במה עלובה היא שפה מצומצמת ומקוטעת, ובאו לירי מסקנא, כי השפה העברית מוכרחת להתחדשות כדי שתהיה חיה בפיהם, ורק ע״י הדבור העברי יבאו ליצור החידושים הנחוצים, הן מהפוש באוצרי ומכמני השפה משכבר הימים, וכמו״ב מיצירות המתחדשות בלא יודעים, בתור הופעה פתאומית. וכן היה הדבר נם בארץ ישראל כשה1/היל בן יהודה להנהיג בביתו את הדבור העברי, שצריך היה לסמן כל דבר, כל כלי, כל מושג בשם עברי מתאים פחות או יותי ומבלי לחשוב הרבה, ובאופן זה נתרבו החרושים היב־ם, שרבים מהם היו כקיקיון דיונה, בן לילה היו ובין לילה נאבדו מן החיים. ורק אלה שהיו באמת יונקים משורש השפה העברית ורוחה המקורי, נשארו קימים ונתפשטו בחיים ובספרות. והפרוצס בנדון זה עוד טרם כלה. ׳ להביא מלים מחידשות לדוגמא, אין כל צורך, כי לפי רבד המושגים החדשים, שמות ההמצאות החדשות, של כלים, עצים, פרחים,'חיות וכיוצא בהן, במרב פעלים מדויקים, כן רבו החרושים וההרחבה, ועודנה הולכת מלאכת ההרחבה ונמשכת. אין כל ספק כי נתערבו נם יסודות זרים שקשה מאוד לעכלם, אבל הבשביל זה אין אנו צריכים להביט בתמהון ונאוה כאחד, על התקדמות שפתנו וספרותנו העברית ועל הגובה שהתנשאו אליו מנקודת המבט הכקיתי אמנתי? רק אלה שישנו שינת הוני המעגל, ולא קראו ולא שנו מכל מה שנתחדש, נכתב ונתרגם בשפתנו במשך שמונים שנה האחרונות, רק מי שאינו יודע כלום מיצירותיהם של טובי סופרינו ומספרינו הגדולים, רק מי שלא טעם טעם השירה העברית החדשה, שבחלקים ידועים עלתה לגובה השירה תנכי״ת במקומותיה היותר נעלות, רק מי שלא התענין עם העתונות העברית היומית, השבועית והחדשית, רק מי שלא התענג עדיין על שיחה נאה בעברית, ואזניו השע משמוע צלצלי שפתנו מעל שפתי ילדים וילדות, רק מי שנשאר מחוץ למחנה העברים הבונים בהיכל הספרות העברית בהתמכרות שאין דוגמתה, רק מי שחושב, שאם אין הוא כאן אין בלום כאן, רק איש כזה יוכל לטעות ולומר בי השפה העברית שבפינו, אינה באמת המשך השפה העבריה, שפת התורה, הנביאים, המשנה, והספרות העברית עד האימא, ולבטל את כל הכתוב ונאמר בה, כל החרוש הנפלא שנתחדש עד עתה כאילו אינם. סוף. כל סיף e pur si muove׳ אם רןצ־ם הם או אינם רוצים. פרוצס ההתחדשות וההשתלמות הולך ונעשה יום יום, ומידים הרוצות וסופרים והבמים הבקיאים ומומחים למלאכת־חכמה זו. ואלה הנחשלים ישארו בחוץ עם התמרמרותם ומחאתם האי צודקים להפסדם ונזקם הם.