Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 42

42 השמה העברית במהלך העתים, מב הטלטולים והגירושים, הגזירות הרעות והמעיקות רבו עליהם יום דום, ויבקשו להם אבותינו תנחומים, בהיותם נאמנים לתורתם ועמם ודבקים באלקיהס בתמימות ופשטות, בלמודי הפלפול והדרוש וחקרי ההלכה. הם שבחייהם הפרטיים הכרחו ללבוש בגדים צואים עם כתמים משפילים את ערכם — ידעו בלבם, כי לא הלבוש והצורה החיצונית הם העיקר, אלא תוכיות נושאיהם, סגלו להם ע״כ את ההשקפה, כי נם בהליכות עולם — אל חקרי הליכות אלא הלכות—בלמודיהם וחקירותיהם, בקינותיהם ופליחותיהם, לא הצורה והשכלול החיצוני הם העיקר אלא — התוך. ספרי ההלכה רובם ככולם נכתבו ונערכו בסגנון רבני — רצוני לומר, מעורב מעברית וארמית בלולה, וספרי הקבלה נכתבו רובם ככולם בארמית. ובזה נראה ג״כ הבדל נדול. כי בעת שבעלי תורת הנגלה, הרבנים ותופשי התורה, ערכו את חקרי לבם בהלכה בשפת התלמוד ונושאי כליו, הנה לא כן היה עמם בשעה שבאו לשפוך רגשי נפשם המתרגשת על הגלות המרה, על הצרות והימורים שבאו עליהם, או בשעה שבאו לתנות ענותם לשיר על תקוותם ואמונתם הנצחית בגאולה העתידה, לספר לדור יבוא קורות קהלותיהם והלך רוח זמנם, יצרו את יצירותיהם אם גם בצורה פגומה ולקויה או חסרת שלמות — בשפה העברית. לא כן בעלי הכמת הנסתר, אלה שה,,זוהר" היה מאיר נתיבם בחיים, אלה בעלי הסוד והנטיות למסתורין, שהדמיק והרגש היו השולטים בנפשותם ממשלה בלתי מגבלת, הם שרו את שיריהם הליריים בשפה הארמית — בשפה שאין מלאכי השרת נזקקים לה, שפה בלתי מובנת מן העם, כמו להתאים את הלבוש אל המחשבה המערפלת והסודית (די להזכיר רק את שירי האר״י ז״ל) ודק מעטים מהם הביעו מערכי וחזיונות לבם בשפתנו הקדושה והפשוטה (כדאי להזכיר השיר הפיוטי מלא הרגש המצוין "ידיד נפש אב הרחק"). מובן מעצמו פי בתקופה זו, לא היה מקום כלל וכלל להתעשרות והתרחבות הלשון באותה התמונה שראינוה עד התקופה הזאת, או כמו שרגילים אנו לראות אצל שפה חיה. הימים הרעים הללו היו ימי העמידה לשפה העברית ובמדד. ידועה גם לספרות העברית. אלמלי נמצאו אז בק אבותינו מתמללים לאומיים מטפוסם של בני המאה שעברה או של בני דורנו, כי עתה בודאי שהיו מכריזים על שפתנו, כי תמה לגוע או היו מספידים אותה בהספדים נאמרים בכל הלשונות ומשליכים עליה — זיבולא בתרייתא ... אבל לשמחת לב כל אוהבי שפתנו, שפת הורתנו וחוזינו, היו אז אבותינו מסורים בכל נפשם ובכל רנשותיהם לעמם ודתם כאחד, ולא הפרידו בין הדבקים הללו, ויחבבו את השפה העברית ככל אשר היה לאל ידם. מענין הוא אולי להזכיר את העובדה, כי היהודים היראים והשלמים, החסידים והתמימים, בארו את דרשת חכמינו על הכתוב בישעיה2): ממצוא חפציך ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול — מלבד נופ״י הפירוש הידוע, גם פשוטו כמשמעו, היינו שלא לדבר ביום שבת קודש בשפת לועז — אפילו לא השפה היהודית־זרגונית — אלא ב״לשון הקודש". ואם גם מעטים היו אלה שקיימו בעצמם דבר זה,־ ובקיימם אותו היה דבורם לקוי 2) נ״ח י״ג.