Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · page 1

שנה שלישית; אייר—סיון תרפ״ב חוכרת ג. ד״ר שמואל גרינברג. השפה העברית במהלך העתים. ד. התקופה הרביעית אשר פי יקבנה: תקופת ספרות הרבנות והחסידות, היא התקופה היותר חשוכה ואפלה בתולדת שפתנו והשתלשלותה. "הרדיפות התכופות אשר אפפו את היהודים מראשית האלף הששי והלאה, הביאו בעקבן אותן התולדות הרוחניות המעציבות שהביא חרבן הבית בזמנו: היהודים מורו מההשכלה הכללית וישימו כל מעינם בלמוד התורה ובשמירת המצוות, וישובו לבטל את יפי החצוניות, את המליצה והשירה ואת טוב הטעם, ככל אשר עשו אבותינו אחרי נלותם מעל אדמתם. — הדק התלמודי מצד אחד ולמוד הקבלה מצד השני, מנעו את היהודים מהתעסק בדברי מליצה ושיר, וגם השכיחו אותם את הלשון העברית בטהרתה לפי חוקי הדקדוק. רק זעיר שם נמצא במחצית הראשונה של האלף הששי מליץ ומשורר עברי(כמעט רק באיטליה), וגם השבלים הבודדות האלה הן ברובן שבלים צנומות...1) כן, יהודי ספרד, שלרגלי מצבם המדיני והכלכלי הפורה, פנו אח לבם גם לחקירה ופלוסופיה, להתעמקות במדעים שונים וכטוב עליהם לבם נתנו בשיר קולם ויתענגו על הוד המליצה ופרחיה, נהפך עליהם הגלגל פתאום ובשנאת אויביהם בנפש נעקרו משרשם ונפזרו בחזקת היד לארבע רוחות העולם, לחרב לרעב לדבר ולינון, עד כי לא נותרה בהם נשמה והרחבת הדעת הנחמה לשעשועי הרוח הללו. ובארצות אשכנז וצרפת ובאחרונה נם בפולין שהיו המרובות באוכלסי ישראל, היו אבותינו נענים ונדכאים בל הימים. i1 י. ה. טביוב; שםת עבר החדשה; השלח כרך י, 212