Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 44

44 השפה העברית במהלך העתים מד קולמוסים אין מספר כבר נשברו, וצלוחיות של דיו מרובות כבר נשפכו ע״י הסופרים שהרבו להתעסק, לדק ולכתוב על חזיוני התקופה הזאת, סבותיה, וגורמיה, הופעותיה וחזיונותיה, ערכה וחשיבותה, יתרונותיה וחסרונותיה, מגמותיה ונטיותיה, הרוחים והחזקות שהביאה לבית ישראל בכלל ובפרט, אבל לא רבים הם ההערכות שנערכו היצירות הספרותיות של התקופה ההיא מנקודת ההשקפה הבקרתית לשם בקרת ספרתית לבד. כמו שבתקופת הערביתיספרדית, שגדולת והצלחת העם הערבי והתעסקו בחכמה ומדעים, מליצה ושיר, השפיעה גם על היהודים לעשות כמתוקנים שבהם, כן גם בסוף המאה השמונה עשרה כשגברה רוח ההומניות בעולם וההשכלה הכללית נתפשטה במערב אירופה ותקח שבי כל הלבבות, נשפעו גם רבים מאחינו שבדור ההוא מרוח העת שהקיפתם מסביב, ובנוהם אחרי ההשכלה, התאמצו לעשות גם הם כמטעמי הספרדות החיות, ספרות עברית חלונית־־מודרנית ולחדש את השפה הצחה של כה״ק. כאשר כבר הזכרתי, נתן הדחיפה הראשונה לתנועה הזאת, רבי משה חיים לוצמר בחזיונו הנזכר. כי בבוא הספר העברי החדש הזה מאיטליא לאשכנז עשה רושם כביר על כל אלה שנחנכו בבית המדרש על ברכי התורה והספרות התלמודית, אלה שכבר מעמו בקצה המטה מהשכלת הזמן — ותאורנה עיניהם. ׳ היו מהם — והם הטובים שבמשכילים הראשונים — ששש לבם בקרבם כי קם גואל גם לשפה העברית אשר נשחת טעמה בספרות הרבנית, ויאמרו, מאהבתם את שפתנו, לשוב לטפח את המליצה העברית הטהורה, שפת התנ״ך ורק שפת התנ״ך. (דבר שהיה אחר כך בעוכריהם, כאשר נראה להלן). וביסוד "המאסף" הראשון בברלין בשנת תקמ״ד היתה מגמתם זו מפורשת עם ההוספה הלועזית בעד הצד השני שביניהם, שאמרו להכניס את יפיפותו של יפת באהל שם, אלה האחרונים שנפשם קצה ביהדות מפני האבק הרב שעלה עליה — לפי דעתם — במשך הדורות, ויבוזו ליקהת אם, או מפני שנפשם חשקה בחכמה ודעת עפ״י רוח העמים שהחלו להתיחם אל היהודים באיזה יחס אנושי. וכן אנו רואים סיעה מן המשכילים הראשונים, העובדים בתנועה ספרותית עברית חדשה לשמך,, סיעה שמספרה הלך הלוך והתמעט בארצות המערב, באשמתה של הסיעה השניה שמספר חבריה היה יותר גדול ומכריע, סיעה שכל התנועה הזאת לא היה לד, אלא אמצעי מושך את הלב, המעורר בעם תשוקה ל״אור״י) —כל מה שנראה אצל העמים היה ״אור״ ווה שנמצא בישראל רק ״חשך״...— ללמוד לדעת ארחות והשקפות חיים חדשים, עד שנעשית תקופת ההשכלה "לתקופה חטופה של הריסת מקדשים עתיקים, של אנרכיות וניהליות גדולה"7 8), שבשביל זה נקעה נפש העם התמים עם אלקיו וסגולותיו ממנה. כמובן לא יכלה הספרות המגמתית הזאת לד,תפתה ולהתקיים. וכך אנו רואים כי כעבור רק שנים מספר נאספו ה״טאספים" מן העולם. אבל איך שנתיחם לבעלי המאספים השונים והכותבים שלהם — סופרים בעלי כשרון 7) עיין השלח חוברת א' ,/תעודתנו". 8) י. נ. שמחוני. שירתו הלאומית של ביאליק, הענן, קבץ א, תרע״ז.