Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 45

השפה העברית במהלך העתים 45 מה לא נמצא אף אחד ביניהם—צריכים אנו להודות, כי סוף כל סוף נתנו דחיפה עצומה לעכודת אלה שנאו אחריהם עד ימינו ויצרו את הספרות העברית הלאומית החדשה, שבה נתחדשה השפה העברית ונשתפרה עד שעלתה לגובה נפלא אשר ישתומם כל יודעה ומכירה. הסופר טביוב הנזכר אומר: לפרי עטם— של ה״מאספים״ — .אין כמעט כל ערך ספרותי; אבל ראוים הם לתהלה בגלל עמלם אשר עמלו לברוא סגנון ספרותי צה וקל, תחת הסגנון הנלעג והמבולבל אשר שרר אז בספרות ישראל". ע״ד ערך הסגנון החדש הזה, הוא מוסיף ואומר: כי גם הוא לא היה ראוי לצרכי העת החדשה, סגנון של בני אדם המשתדלים להביע את המושגים החדשים בשפה מדדקת וברורה; סגנון כזה לא יכלו ה״מאספים" לברוא, מפני שלא היו בעלי כשרון ספרותי, וגם מפני שגם בספרות האשכנזית (שאותה התאמצו לחקות) שרר בימים ההם סגנון נפוח, סגנון מליצי לא טבעי" (הידוע בשמו סננון בית הספר השליזי השני). ובכן התאמצו ה״מאספים" רק לכתוב על "טהרת הלשון", כלומר בסגנון הנסמך על מליצת התנ״ך וטינה לא יזוע. ואמנם סגנון כזה בודאי יפה ונעים מהשפה הבלולה של הספרות הרבנית, וגם מהפרזה הנחתה של התקופה הספרדית והאיטלקית, — אבל "בו אין מרחביה להלך הנפש", כי אי אפשר להביע" בו בדיוק אותם הרעיוטת שאין דוגמתם בספה״ק, ונם רואים אנחט כי ה״מאספים" בעצמם בהצטרכם לדבר על ענק נכבד (אם גם לא "עמוק") על עדן הרם מעט מספורי המוסר המשועממים, שבהם הצטמצמה "ספרותם", תתנהג לשונם בכבדות, ואיש לא יבין לרעם9). אבל הדבר הזה כבר הרגישו נם טובי המשתתפים בהמאספיס ואחד ק המיוחדים שבהם, יצחק סטטב כתב "בהמאסף"10) מאמר בשם: "מדרכי הלשון והמליצה" והעיר בו, כי חכמי ישראל צריכים לתת לב להעיר ולעורר להוסיף פעלים ושמות ומלוח, לשרת בם בקורי» כפי דרכי שמושי שפתנו אתט ולא נשא עוד כלמת הטיים לשאול שפה מהם". אבל הדרישה הצודקת והנחוצה הזאת לא מלאו משכילי אשכנז, שהלכו הלוך והתרחק מלאומיות ישראל וממילא נם משפתו, עד שנעתקה התנועה הזאת לארצות המזרח: אויסטריא, פולין ורוסיא ששם עתקה וגם גברה חיל, בהמלאה אחת משאלות ותפקידי הזמן, אם גם שם עצמו פשעיה והרבתה חלליה. שונה לגמרי היה מהלך הדברים בארצות המזרח הנזכרות. אמנם גם שם היתה השאיפה להשכלה כללית רוח החיה באופני תנועת התודה של השפה ויצירת ספרות עברית מודרנית, אבל התנאים החיצוניים והפנימיים היו משונים לנמרי מאלה שבארצות המערב וכאן אירע אותו פלא, ששפת ההשכלה, שגרמה לתסיסה רוחנית ולמלחמות קשות בישראל, "הלכה וכבשה את הלבבות, הולידה שאיפה חדשה לתחיה והתקדמות פנימית, אשר נתנה לספרותה את .הזכות לחיות ולהתקדם נס היא בתור מעברה לעולם אחר, כי אם בחור חלק מעולמנו הפנימי"“). יפה אמר סופר אחד: אם ההשכלה האשכנזית •) שם;;,בהשלח". י1) תקמ״ח. ll) השלח. חוברת ראשונה.;/,תעודתנו".