Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 46

46 השפה העברית כמהלך העוזיס מו הצטיינה בתמימות ברכרוכיות ומשנות, ב,,חסידות האשכנזית"... הנה היתד, ההשכלה הגליצאית חיה יותר, חריפה יותר, ולמדנית ותורנית יותר... ההשכלה האשכנזית שאפה להתרחק כפי האפשר מן העבר העברי והמסורה העברית, והגליצאית חדשה את נעורי החקירה העברית, ואת החקירה במדע העברי ובעבר העברי12). באופן זה הלכה השפה העברית במזרח אירופה הלך והשתכלל. השפה שקמה לתחיה ע״י פעולות הזמן שהרבו קלקולים ופגימות בצדדים אחרים שבחיינו. עוררה כהות נרדמים בין כל שדרות העם, התחילה לנער מעליה אבק הדורות, ולהבהיק את אורה הננוז. השפה הזאת שאחדים מיודעיה ומטפחיה רצו לעשותה "סרסור לעבירה", לאמצעי טמיעה והתבוללות לאומית, עצרה בהה העברי לפעול נגד רוח מחולליה-מחלליה אלה, וסעשה לאמצעי מחבר ומקשר, מאגד ומאחד, מחדש את אברי האומה המרוסקים, להגץ עליהם ק רוח המנפה והכליון שסבב אותם מכל צד, למלאות הריקניות הגדולה שנתהוותה בינינו ומפשות רבים ממינו, ובפסיעות גסות הלכה בדרך ההתפתחות שסקלו לה גדודי הסופרים והבלשנים שקמו לנו בדורות האחרונים, שעל חדושיהם ותקנותיהם לטובת שפתנו נדבר להלן. יצחק מאהרשען, אמשטרדם. קבלת שבת. (בקורת היסטורית). כאשר נחקר ונדרש בספרי הקדמונים וגם בפוסקים האחרונים עד ר׳ יוסף קרא ורי, מרדכי יפה איך היתד. תפלת ערב שבת סתרה בימיהם לא נמצא שום זכר מהמזמורים צ״ה עד צ״ט וכ״ט עם לכה דודי, בקיצור: מה שנקרא היום בפי ההמון "קבלת שבת", לשוא נחפש בסידורים קדמונים. אך השם "קבלת שבת" נמצא כבר בס׳ הלכות גמלות (ע* ר״ו בפ״ב דשבת דףעי׳ דם׳ ווילנא דיה ומדאמרינן דנר חנוכה ונר ביתו ונו׳). באשר ידוע יש פלונתא בין הפוסקים אם השבת ואיסור מלאכה מתחיל בשעה שבעלת הבית מדלקת הנרות או באשר■ יאמר הקהל בבה״ב ברכו. ובית יוסף (ש״ע א״ח סי׳ רס״ג סעי׳ י״א) כתב ה״ל ולמדן ביון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוה בברט למדהו ע״כ. לפי דבריו נלמד שקבלת איסורי שבת ושביתת מלאכה מתחלה כאשר יאמר הקהל מזמור שיר; אבל המזמורים הידועים אינו מזכיר אע״ם שנשער — כאשר נראה לקמן — שהוא ידעם כבר, מפני שלא היתד. אמירתם בערב שכת מפורסמת. א״כ מובנה של ״קבלת שכת״ איננו בל״א .Begrüssung des S אלא auf sieh nehmea, בי״ב שימוש הלשון בהשם "קבלת תענית" שהיא ההוצאה בשפתיו שמקבל עליו שלא לאכל ולשתות, דונמא "לקבלת שבת" שמקבל **) פ. להובר. רבי נחמן קרובמל, הצפירה תרע״ז גליו; 6.