Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 58

68 הערות ורמיזות נח עושים את העם בטל וחפשי ממעשיו וכמו שתרגם אונקלוס: תבטלון ית עמא מעביותהון. אמנם במקום זה באה המלה במין הפעיל, אבל גם במין הקל יש לאותה מלה מובן זה כמו בפסוק ותפרעו כל עצתי (משלי א■ כ״ח) הטינה לעזוב את העצה להניח אותה עזובה לעצמה ולא להשגיח בה ועיין רש״י ורלב״ג שם, ועל דרך זו מתפרשים כל הפסוקים הדומים. [עיין במלונים של גיזיניום ואדוארד קאניג] ואולם במקום שבאה מלת פרע בקשר עם הראש אז א• אפשר שלא לראות במלה זו את השרש העברי השני הנ״ל במובן של גדול שעי. הפסוקים ראשיכם אל תפרעו(ויקרא י׳, ו׳), את ראשו לא יפרע (ויקרא כ״א, י׳)ח). א״א להם להתפרש אלא במובן של גדול שער, היינו שהתורה הזהירה שלא לגדל את שער ראשיהם וכן תרגם אונקלום: רישיכון לא חרבון פירוע, וחז״ל במרק י,: למדו; מכאן שאבל אסור בתספורת וכוי ויפה אמרו חז״ל בספרא על פסוק זה: ״ראשכם אל תפרעו אל תגדלו פרע, יכול אל תפרעו מן הכובע. (כלומד אל תגלו ראשיכם. ראב״ד) הרי אתה דן: נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה, מה פריעה האמורה להלן גדול שער [גדל פרע שער ראשו. ראב״ד;] אף פריעה האמורה כאן גידול שער״ט). ומכאן אנו למדים אגב אורחא דרך חדל במרת הנז״ש שהיא באה לדון על יסור מלות שוות וללמוד את הסתום מן המפורש רק במקום שהם דומים זל״ז בענין או בהגיון או בסדר והמאורע או כצורתו. והרי במקום זה שאנו עומדים בו היו יכולים חדל ללמוד בג״ש מפסוק ופרע את ראש האשד, (במדבר ה׳) ששם פרשוהו חז״ל במובן גלוי,,הראש, וכמו שנתעו באמת המפרשים הנוצרים לדרוש סמוכיק מפריעת ראש הסוטה לפריעת ראש הכה״ג (ראה בפירושו של בענטש). ואולם חדל ידעו את הדרך המסורה והמקובלה לנו בפירוש האמתי של דבורי התורה שהיא מתאימה לגמרי לחכמת הלשון וכמו שיבואר עודי). הפסוקים המובאים לעיל הנה עומק פשוטם מוכיח שהם מדברים ע״ד גדול השער ולא על גלוי הראש. ואולם בפסוק ופרע את ראש האשד, (במדבר ה׳, ו׳) אי אפשר לפרש במובן של גדול שער. הפעל פרע בנוי משם העצם ח) הקראים שנמשכו בדעותיהם אחדי הצדוקים מבחישי הקבלה מפרשים פסוק זה במובן של גלוי הראש. עיין ספר בתר תורה להקדאי אתרן •האחרון. ט) עיין בדמב״ן שכתב שם דדרשא זו היא אסמכתא בעלמא ובר ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדרבנן ע״ש. והנה על דרך זה דרשו חז*ל מפסוק ופרע את ראש האשת שבנות ישראל מכסות את ראשן, ובב״ז פריך הגט׳ בכתובות ע״ב: //דאוריתא היא" ע״ש ויש להאריך בזח אלא שאכ״מ. י) כל הג*ש בחד*ל אפשר לבאר בדרך זה, ולדוגמא אעיר על הג״ש של איסי בן יהודה בפסחים ב*ד: מנין לבשר בחלב שהוא אסיר, נאמר כאן כי עם קדוש אתה (דברים י״ד) ונאמר להלן כי אנשי קדש (שמות י״ד) מה שם אפור באכילה וכר. וג״ש זו נראה לכאורה כרחוקה ללמוד על אסור שלא פורש בתורה ואולם כונת הג״ש היא להוכיח כי אזהרת הקדושה באח רק בדיני שבת ויו״ט, טומאה ועריות ומאכלות אסורות שגם הן מביאות טומאה לגוף האדם אבל לא בעבירות שאין מושג הטומאה שייך בהן. ואם נאמר שהתירה אסרה רק את הבישול אז לא שייך אזהרת הקדושה. וזוי בונת חג״ש וקצרתי.