Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 62

62 בדורי הלכות סב נהנים להכנם בו). וטעם שני יש ליתן שאולי אץ דין תבוסה נוהג אלא כשיש עפר לח לפנינו כד הרמב״םז״ל, ומפני שהוא מלתא רלא שכיחא שיפנו מת מקברו בעוד עפרו לה מתחתיו לפיכן־לא הזכירו הםוםקיםדיןזה ועוד שהרי לבוש תכריכים והמוהל נבלע בהם ואינו מגיע לעפה ומתני׳ אולי איירי במוצא מת שנקבר ערום שכן היה דרכם לפנים. ע׳ פ״ב דאהלות שכל דין רקב לא נאמר אלא מקבר עתם. אבל כל זה נראה דוחק. ולא עוד אלא שמצינו דין תבוסה גם נבי מת שנתעבל בשרו כבר ואין לפנינו אלא עצמותיו. דתנן במס׳ אהלות (פט״ז מ״ה) המפנה קברו מתוך שדהו מלקט עצם עצם והכל טהור. ובסיפא שם אמר ר״ש שאילו התקינו לקבר מתחלה היה צריך ליטול את התבוסה אעפ״י שאץ לפניו אלא עצמות מפורקים והכשר נתעכל כבר, שאילו לא היו העצמות מפורקץ לא ’היו מתירין ללקט עצם עצם דתניא במסי שמחות פי״ג (ומייתי לה בטור וש״ע יו״ד סי׳ ת״נ) אץ מפרקץ את העצמות ואץ מפסיקים את הגידים אלא אם כן נתפרקו העצמות מעצמן ונפסקו הגידים מעצמן. וכן כתב הרמב״ם ז״ל בחבות (פ״ט מה׳ טומאת מת ה״ה) מתים הנמצאים גלויים על פני השדה אין להם שכונת קכחת ולא תמסה אלא מלקט עצם עצם והכל טהור עכ״ל הרי לנו. שאילו לא היו גלוים אלא קבורים היה צריך ליטול תבוסתן עמהן אעפ״י שאין שם אלא עצמות. ואין לתמוה ע״ז מתוך דברי הירושלמי שאמרו שם (נדד פ״ט ה״ג) כי תפיסת הקבר היא המקום שהמוהל יורה והא נכי עצמות אץ מוהל ולמה דין תבוסת נוהג בהן, שהרי כבר הטיב לבאר זה הגאץ רבי גרשק הניך מתדזין ז״ל בספרו סדרי טהרות (דף ר׳א ע״ב) וז״ל שם: והא דקיהיב טעמא למלתא בירושלמי עד מקום שהמוהל יורד, לאו דקיהיב טעמא לדין התבוסה אלא דקיהיב טעמא ל ש ע ו ר התבוסה, דמקרא לא ידעינן אלא דיהבינן למת תמסה, אבל במה שעור התמסד, לא מפורש בקרא, ומסר הכתוב הדבר לחכמים, ושערו דעד שלש אצבעות בעומק קרקע בתולה הר שעור תבוסה [לכל מת שהוא, אפי׳ לא יצא ממנו מוהל לעולם, וכן נבי עצמות יבשות שנתפרקו כבר שאין שם תחתיהם עתה שום מוהל] ביץ דעד שם מוהל יורד מרוב מתים דעלמא [אף אם ממת זה שלפנינו לא ירד שום מוהל], דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש עכיל בתוספת באור במוסנרין, ודבריו נמנים מאד. ב) היוצא לנו מן המבואר לעיל שבין במת שלם ובין בעצמות, בין שיצא מוהל ממנו לעפר ביין שלא יצא, בכל אופן שהוא דין תבוסה נוהג. ואין לנו לתרץ השמטת הפוסקים שנמנעו מלהזכיר דץ תמסה רק (אם נדחוק לומר שאין חמסה אלא במי שנקבר ערום שראוי מוהל לצאת ואז תמסתו שייכת לו אפי׳ כשנעשה כבר גל של עצמות אבל אם נקבר בתכריכים אין בו שום דץ תבוסה או שנאמר כתרוץ ראשון הנ״ל שדין התמסה לא משום כבודו של מת הוא ולא שייך לענין הקבורה אלא משום מהרת המקום תא ולפיכך לא הביאו הרמב״ם ז״ל אלא בה׳ טומאת מת אבל לא בהלכות אבל בדברו על דיני הקבורה, ומשום כך לא הובא דין זה בכל הפוסקים שאין תלמודם בידם רק על הלכות הנוהגות בזמן הזה. כן