Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 63

סג בדורי הלכות 63 ׳ רציתי לישב לי קודם עד שקמתי וראיתי אחד גדת* מדבר, ואומר ההפך מסברתנו, שדץ התבוסה לא משום טהרת המקום הוא (דלא כרמב״ם דל) אלא משום ענין המת בלבד. הלא הוא הדיש דל בפרושו למס׳ אהלות (פט״ז מ״ה) ודל שם: יש לו תבוסה, לאו למימר שאם לא נטל תבוסתו מקומו טמא דהא אוכל בדמעו תנן כרפרישית לעיל אלא משום דקתני רישא [דאיירי בלא התקינו לקבר מתחלה] מלקט עצם עצם ואינו צריך ליטול יותר, והשתא [פי׳ סיפא דאיירי{בהתקינו לקבר מתחלה] חייב ליטול גם התבוסה כיון דמסלק המת כדדרשינן בסוף נזיר ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי עכ״ל הרי מחלוקת הראשונים ז״ל לענין טהרת המקום אם לא ניטלה התבוסה משם, להרמב״ם טמא ולהר״ש טהור, אולם לענין נטילת התבוסה משום שהיא שייכת למת לא אמר לנו הרמב״ם דבר [זולתי אם נתפוס לראיה על דעתו מה שלא הביא דין התבוסה בהלכות אבל], רק הר״ש השמיענו בדברים מפורשים שדין התבוסה משום סלוק המת הוא, והקושיא חוזרת למקומה מדוע לא הביאו הפוסקים את דעתו ז״ל להלכה במקום שאץ לנו עליו חולק מפורש. גם הגאץ בעל תפארת ישראל דל כתב בשני מקומות (פ״ב דאהלות סי׳ כ״ה ופט״ז סי׳ ל״ד) דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה אלא משום כבוד המת נגעו בו, ולא הזכיר יסוד לו. ובס׳ סדרי טהרות כתב בכמה מקומות שדין התבוסה לא משום טומאה הוא אלא מדיני מצות קטרה והביא ראי׳ לזה ממה שלמדנוהו מיעקב ושם הן לא היה כל צורך לטהר אדמת מצרים. אמנם בם־ משנה אחרונה (שם פט״ז מ״ג) כתב שדין התמסר, משום טומאה הוא והא דילפי מקרא ונשאתני ממצרים אסמכתא בעלמא היא ולא הוכיר גם הוא את דברי הר״ש דל. ועל כולם אני תמה במה שלא הוקשה להם מדוע לא הובא דין זה בפוסקים אם דין הוא מדיני הקטרה. נ) או כלך לדרך זו: שהרי בגט׳ שם (נזיר ס״ה.) אמרו וכמה שעור תפוסה פירש ר׳ אלעזר נוטל עפר תחוח והוסר בבתולה שלש אצבעות|מיתיבי וכמה שעור תפוסה פירש ר׳ אלעזר ברבי צדוק בורר את הצרורות ואת הקיסמין, נוטל את הודאי ומניח את הספק, וזהו עפר קברות מלא תרוד ועוד [כן היא גרסת הגר״א דל הברורה והמתאמת ללשון התוספתא פ״ב דאהלות] ומשני: הוא דאמר כהאי תנא דתניא וכמה שעור תפוסה א״ר יוחנן משום בן עזאי נוטל עפר תחוח וחופר בבתולה שלש אצבעות עכ׳־ל הנמי. נמצא שלדעת רבי אלעור ברבי צדוק אינו צריך כלל ליטול תחוח וג׳ אצבעות שתחתיו אלא נוטל את הצרורות והקסמין שיש בהם ספק מרקב עפר המת והם הם שעור תפוסה וגם הם הנקראים עפר קברות ששנינו בפ״ב דאהלות מ״ב מלא תרוד ועוד עפר קברות טמא ורבי שמעון מטהר. וכן פירש דברי ראב״צ הגר״א ז״ל שם באליהו רבא. והנה לפי כללי ההלכות יש לנו לפסוק כבן עזאי נגד ראב״צ משום דר׳ אלעזר בן פדת האמורא פסק כמותו ונם משמע דרב יהודה פסק כן שהרי למד ענין תבוסה ממצרים ושם הן לא היה רקב. מ״מ יש לומד שכאן הלכה כראב״צ מפני שעשה מעשה כדינו וקי״ל דמעשה רב דתניא באבל