Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 65

סה ברורי הי^כות 65 לפנותו קברו קודם בבקעה ולא נהג מ דין תמסה אפילו לק עזאי. ואפילו אם נאמר שגם לאחר זמן מועט אפשר שיהא שם רקב מן העצמות [שהדי דין רקב על הבא מן העצמות ע׳ פה״מ לחרמב״ם ז״ל פ״ב דאהלות מ״ב] מ״מ הא חנן שאם נקבר אדעתא לפנותו אין לו דין תפוסה, וודאי גס לעדן שעורו של בן עזאי כן, דהא אין לד שום סברא להקים בה פלוגתא חדשה ולומר דמחני׳ כראב״צ [וגם כי יקשה ארבי אלעזר ורב יהודה דהא הלכה כסתם משנה ואמאי לא סברי כראכ״צ] ולדחוק ולומר שרק לשמתו אין דין תמסה בנקבר אדעתא לפנותו אבל בן עזאי סבר שגם אז יש דין תבוסה, דהא לא מסתבר כן כלל. נמצא שאין לנו הוכחה ממעשה דראב״צ שעשה מעשה דלא כבן עזאי. אולם ראיתי בס׳ משנה אחרונה וכן גם הרג״ה בס׳ סדרי טהרות שתמהו מאד על הרא״ש ז״ל שפי׳ דמתני׳ איירי כשקבר אדעתא לפנותו שהרי ממשנה ג׳ באותו הסרק [והיא אותה משנה שבנזיר ס״ד:] משמע להדיא שאם נקבר אדעתא לפנותו יש לו דין תמסה, דהא תנן התם המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו שנים נוטלן ואת תבוסתן מצא שלשה וכו׳' הרי זה שכונת קברות. ופי׳ הרע״ב ז״ל ואסור לפנותם דקד מקומם, ואפילו מת אחד אם נכר שלשם קבורה נתנוהו שם אסור לפנותו, אלא שבאחד או בשנים אנו תולים שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה בדעתם לפנותם עכ״ל הרי.לד שאפי׳ במת שנקבר אדעתא לפנותו נוהג דין תבוסה. וכן פי׳ הר״ש ז״ל דאמרינן לפי שעה נקברו וכן משמע להדיא מפי׳ הרא״שז״ל עצמו לאותה משנה, וזו תמיה עצומה. וע׳ בתום׳ נזיר [סד: ד״ה דטלו וכו׳] שכתבו דאמרינן כי לאקראי נקבר שם עכ״ל ואולי יש לחלק בין קובר לאקראי׳שיש לו דין תבוסה בשעת פנוי ובין קובר אדעתא לפנותו שאז אין לו דין תבוסה, אבל זה מלתא בלא טעמא, ומתיך כך יצאו הרג״ה ובעל משנה אחרונה ז״ל לחלוק על פי׳ רבותיד הראשונים ז״ל במשנה זו [ושניהם לדוחק אחד נחכונו לחבר המשנה עם ברייתא אחת בתוספתא, אך אין להאריך בכך, כי קשה הוא ביותר ואין כדאי, ׳וגם הרמב״ם ז״ל לא פירש כן] ולדעתם יוצא שמי שנקבר אדעתא לפדתו יש לו דין תבוסה. ולפי״ז קמה נם נצבה ההוכחה שהבאתי מהא דראב״צ שנעשה מעשה דלא כבן עזאי. אך קשה לסמוך ע״ז, כי תורתן של ראשונים ז״ל לדעתי ברורה היא שאין דק תמסה נוהג במי שנקבר אדעתא לפדתו ותמיהתן של האחרונים ז״ל הנראית כעצומה באמת לק״מ, וכמו שיבואר בס״ד. ה) יראה לי שדין שעור תבוסה שפירש בן עזאי כדין תכריכי המת הם לענק שייטתם אליו. שכל מה שנתבטל לגבי המת הרי זה נעשה לחלק ממד וצריך קמרה עמו. ולפיכך אמרו חכמים (סנהדרין מ״ח) שכל הכלים שזורקין על המת נקברין עמו מפני שהם בטלים אליו בתכריכיו. אף העפר התחוח שהוא מושכב עליו וג׳ אצבעות תחתיו בטלים למת וצריכים להיות עמו בקבורתו תמיד. וטעם במול העפר לנבי מת מפורש בירושלמי(נזיר פ״ט ה״ג) משום שבהם המוהל נבלע אם הוא יורד מן המת. זאעפ״י שלא ירד כלל בטל הוא אליו, שכך שעדו חכמים, וכמו שפרשת* לעיל בשם