Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 66

€6 בדורי הלכות סו הרג״ה ז״ל. אולם עד כאן לא אמרנו שהעפר היה בטל אליו אלא כשיחדוהו לכך ברצון אבל מת שהושכב בקבר אדעתא לפנותו משם הד זה כמו שלא נקבר עריק והעפר שתחתיו אינו מיוחד לו כלל ולפיכך שנינו במשנתנו שכשמפנין אותו משם אין צריך ליטול עפרו עמו, כלומר: אין לו דין תבוסה. וראיה לדבר שהקכור בקבר אדעתא לפנותו כמו שלא נקבר עדיין כלל דמי הוא מה שמותר לו לכהן להממאות לפנות עצמות אביו מן הבקעה, כמו שעשה רבי אלעזר ברבי צדוק לאביו אעפ״י שהיה כהן. ואעפ״י שאמרו שאסור לו לכהן להטמאות לאביו אחרי סתימת הגולל מפני שנתקימה כבר מצות קמרה מ״מ סתימת גולל ראשון לאו קמרה היא עדיין עד שיסתם הגולל השני באותו קבר שיעבירוהו לשם. וכל הדברים האלה נאמרו מפי רבנו הגדול הרשב״א ז״ל (בתשובותיו סי׳ רצ״ב) והובאו להלכה פסוקה בהגהת הרמ״א ז״ל בקצרה ביריד שע״ג סעיף וי. והרב רבי אברהם זכות דיל בספר יוחסין(הוצאת פיליפאווםקי־ילונדון עמוד כ״ח) הוכיח ממעשה דראב״צ שלא היה כהן ויישב בדוחק כל מקומות הש׳יס שמשמע מהם שרבי צדוק כהן היה מפני שהוקשה לו כיצד נטמא לאביו אחרי סתימת הגולל ולא ראה תשובת הרשב״א ז״ל. ובאה לו טעות זו מפני שהיתה גם לו במס׳ נזיר (מד.) אותה גרסא משובשת שיש לנו בספרי הדפוס דתניא מעשה ומת אביו של רבי יצחק בגנזק5■) תחת הנרסא הנמנה (המוגהת בשולי הדף כמו נ״א) שהביאו כל הראשונים ז״ל בלי יוצא מן הכלל שנורסין רבי צ ד ו ק (ע׳ בתשובת הרשב״א שם וע׳ פ״ב מה׳ אבל הט״ו בכסף משנה שם) הרי שהיה כהן. אולם במס׳ שמחות איתא בסיפא דהך ברייתא: וכשם שעשה לאבי כך עשיתי לו. וצריך לפרש שעשה כן ליוחנן חברו ע״י אחרים ולא הוא עצמו שהרי כהן היה ואסור לו להטמאות ליוחנן שלא היה קתבו. אפם כי לשטת הראב״ד ז״ל בפ״ה מה׳ נזירות הי״ז שאמר כי כהן טמא מותר לטפל במת מפני שאין טומאה חלה על טומאה יש לפרש בפשיטות שכיון שנטמא כבר לאביו היה יטל להטמאות נם ליוחנן חבח אחר כך מפני שלא היו לו מי חטאת להטהר בהם, אך לפי זה בטלה רא;תי שכהן מטמא לעצמות אביו אעפ״י שהבשר נתעכל דהא מכיק שכבר נטמא לאביו כשהניחו שלם בבקעה היה אפשר לו להטמאות נם עכשו מאחר שלא טהר בינתים. אלא שכבר החליט הגאון בעל נודע ביהודה ז״ל בהגהותיו הדנולות מרבבה ליו״ד שע״ב ס״ב שאין לסמוך על פרוש זה בשימת הראב״ד ז״ל. וטחוורתא כדשנינן מעיקרא שעשה רבי אלעזר ליוחנן חברו ע״י אחרים ככל המנהג שנהג בעצמות רבי צדוק אביו. ובש״ך יו״ד סי׳ ת״ג ס״ק א׳ בשם או״ז משמע להדיא שכהן מטמא לעצמות אביו אם לא חסר מהם כלום אעפ״י שבשרו נתעכל כבר (ועי׳ לקמן בסוף הדברים לעדן שיטת הרא״ש ז״ל בזה). ואין אפוא ספק בדבר שרבי צדוק היה כהן ונטמא לאביו משום שלא ג) ונשתבש כבר גם בגמרות של כתבי-יד. ובכת״י מינכן (הוצאת שטראק) כתוב: אביו של רבי ייבא ובו' וזה ודאי מ״ס שלא מצאנו רבי ייבא בימי ר׳ יהושע וזקנים או לגרסת אורח מישור אלישע בן אבויה וזקנים, אלא תלמיד של רב היה. ע' סדר הדורות.