Jeschurun · 1922-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1922) · p. Seite 71

עא בדורי הלכות 71 שבמקום שיטת הרמב״ם ז״ל המקילה לענין הפנוי באה באן שיטת הדיש ז״ל המקל לענין הטומאה במו שהוכיח ממשנתנו דאוכל בדמעו תנן. והרמב״ם ז״ל מפרש שמשנה זו דאוכל בדמעו לא איירי בעפר התבוסה אלא בעפר עשרים אמה של שכונת קברות, שכן למדתי מדבריו דל בפ״ט מהלכות טומאת מת ה״ז ובו׳ עיי״ש. ולענין באור מלת דמע במשנה זו ע׳ מ״ש מרן פרופסר הופמן דל בישורון חר״ף חוברת א׳ ודברי פי חכם חן. ט) והנה יש להוכיח שמה שאמרו בירושלמי כי דין התבוסה הוא משום שמוהל המת יורד בו אין לפרשו משום טומאה אלא משום שהוא■ שייך למת ובטל לו וצריך קבורה עמו, שהרי כתב הרמב״ם דל בפ״ג מה׳ טומאת מת ה״ח מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת או מעפר הנמצא בקבר ואין ידוע מה טיבו אם הוא רקב שמטמא באהל אוי) אינו אלא עפר'שנתלכלך בנצל המת, ודמו הרי זה מטמא וכו׳ ויראה לי שאף זו טומאה מדברי סופרים עכ״ל ומבואר מדבריו שאין טומאה זו אלא משום ספק שמא יש בעפר זה רקב אבל אם ודאי אין בו רקב אלא שבלע מדם המת איט טמא, וכן מבואר בכס׳יט שם, נמצא שאי אפשר לפרש בדברי הירושלמי שג׳ אצבעות של תבוסה טמאים משום מוהל המת שנבלע בהם, שאם כן יסתרו דברי הרמב״ם דל אשר אמר כי עפר הבלוע מנצל המת ודמו טהור הוא. ובמס׳ בבא בתרא (ק״א ע״ב) פרש רשב״ם ז״ל נוטל עפר תחוח וחופר שלשה טפחים [צ״ל שלש אצבעות עייי׳ש בהגהות הב״ח] בקרקע בתולה ונוטל הכל דחשיבי כרקב המת ונפקא לן מדכתיב ונשאתני ממצרים וכו׳ עכ״ל •משמע שדין נטילת התבוסה משום חשש רקב הוא ולפרושו אתי שפיר שנטילתו משום טהרת המקום הוא שהרי רקב מטמא באהל, אבל זה שלא כדברי הירושלמי אשר אמר כי נטילת התבוסה משום המוהל הוא ולא משום הרקב, ומוהל המת שנבלע בעפר הא אינו מטמא כלל כמ״ש הרמב״ם דל ועל כוחך נטילתו משום קבורת המת הוא כשיטת הר״ש דל ולא משום טומאה, ועוד קשה לפרשב״ם שאם משום טומאת הרקב הוא היאך הסמיכוהו הבמים לההיא דונשאתני ממצרים הרי שם לא היה רקב. אולם גם שיטת הרמב״ם דל קשה שהרי נראץ דבריו כסותרין זה את זה, שבפרוש המשנה למס׳ נזיר כתב "ואז יטהר זה המקום" ש׳׳מ שאם לא מטל את התבוסה טמא הוא ולא משום קבורה נגעו בה ובן משמע ממה שכתב בחבורו שדין תבוסה נוהג גם בעכו״ם ש״מ שלא מדין מצות קבורה הוא אלא מדין טומאה ואילו בפ״ג מאותן הלכות כתב הוא עצמו דל שאץ מוהל המת הבלוע בעפר מטמא כלל אלא במקום שיש להשוש לרקב וא״כ צריך לפרש גם לשיטתו כפירוש רשב״ם שנטילת תבוסה משום חשש רקב הוא וזה שלא כדברי הירושלמי שפירש דין תבוסה משום מוהל. ובפרוש רבנו גרשום מאור הגולה ז״ל למס׳ ב״ב שם כתוב אותו קרקע שסביבו שהליחה והמוח של מת שם בל אותו ז) לשון הרמב״ם ז״ל זה הוא גם בפרושו לאהבות פ״ב מ״א ועם הסרה מל‘ת "או". ובהוצאת דירנבורנ ישנה.