Jeschurun · 1922-03-01 · Heft 3-4 (März 1922) · p. Seite 30

30 הערות ורמיזות ל ורמב״ס. וקודם כל אעיר שעצם הדין לאשור נלד שער ראש באשה יוצא ברוד ומפורש מדברי הספרי ם׳ נשא על הפסוק ופרע את ובו׳ ודל כהן נפנה לאחורי׳ ופורעה כדי לקיים בה פריעה דברי ר׳ ישמעאל. ד״א לומד על בנות ישראל שיהי׳ מכסות ראשן, ואעפ״י שאין ראי׳ לדבר זכר לדבר, שנאמר ותקח תפר אפר [סודר. מלכים א׳, כ׳, ל״ח] על ראשה וכי׳ וכשאנו משווים טפח הספרית) עם לשון הגס׳ בכתובות ע״ב. אנו רואים שהם הם הדברים שהובאו שם בשם התנא דבי ר• ישמעאל ובאמת ככר הגיה הנר״א בלשק הספרי מרס: אמר רבי ישמעאל לימד על בנוה ישראל ובו׳. ועכ״ס הדבי מפורש שהאיסור הוא בגלוי שער ולא בסתירת קליעת השעי. ובפר,"נ הוציא הרמב״ם שאסור נם לפנוי׳ לילך כנלד ראש וכנ״ל את מקור הדין מדברי הספרי, דהרי הספרי הוכיח מתמר שנתנה סודר בראשה, ותמר הלא פנוי׳ היתד" אבל נם בלעדי הנ׳־ל אי אפשר לפרש דברי ד.גמ׳ בכתובות כפי דעת השבדי. דהנה נמרא וו הובאה נם בירושלמי כתובות והלשון בירושלמי אינו נותן מקום בשו״א לביאור השבדי, וו״ל הירושלמי: ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן ד,יוצאה בקסלפון שלה אק בה משום ראשה פרוע. הוא דודמר לחצר אבל למבוי וכוי ובבבלי מובאה נ״ב מימרא זו בשם ר׳ יוחנן "אמר ר• אפי אמר ר׳ יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש". ומוכח דקלתה וקפלפק היינו הך. (והערוך גורס קפליטק ומבאר "פרוש בלשון דומי שער ותלתלים ופיאה נכרית" ועיין נם מה שכתב על מלת קפליפא ועיין במלון העברי־ארמי של לעווי הקי־יאת הנבונה של מלות אלו ותרנומם הלועזי) וברא״ש הגירסא "אמר ר״י א׳יש דאירייתא בקלתה שפיר דמי, ד״י אפילו בקלתה וכו׳ ובתום־ הרי״ד גורס "אמר ר״י א״ש דאורייתא קלתה ע ל ראשה שפיר דמי ודת יהודית בקלתה נמי אסור". מכל זה יוצא, כי מלת קלתה איננה שם הפעל לקליעה אלא שם לדבר המכסה את הראש, יהי׳ מה שהי׳ סל או צעיף או מטפחת או קפלטון. וע״פ ד,שואת המקורות וברור הנוסחאות יש בידנו להתיר את הסבך שנאחזו בו האחרונים ולישב עם זה את הסתירה שבין דברי השו״ע אדח ע״ה ושו״ע אבהע״ז ר״א. מתוך ה) עיין ספרי הוצאת רחיש האראוזיטץ ססקא י״א—י״ב. והמבאיים עמלו לבאר :‘עוז הספרי "כהן גפנה ובו׳" עיין תו״ה למיבים דל ועיין ביאור מר׳ ל הספרי רודש האראוויץ. ולפ״ד הוא קטע שנשממ ממקומו ונשתרבב לכאן. ומקומו הוא להלן בתוך דברי ר״י בן ברזקא ע״ש וכפה״ג גם דעת הגי״א כן. ותמוה בעיני שנעלמו דברי הספרי מהב״ח ומהגריא דל ער שהוכרחו לדקדק מלשון ל״בנות ישראל" על מקור דין הרמב״ס. אמנס יש לדחות ולומר דתמר בסתה את ראשה לאחר שנאנסה; ועכ״ם מוכה מזה שאנוסה צריכה לככות את ראשה וזהו דבר זר וכמו שתמה בצדק הרב בעל שבדי בתשובתו הנ״ל דהרי "מכיון דעדיין רגילה היא בגלוי למה נביישה בחנם", שאי; לך בושת וצער גדול מזה לחייב את האנוסה לתת קו קלון על מצחה. וראית השבדי מפירכת הגט׳ כתובות מיו: אמאי נעברי׳ קמי בתולה וכר זימגין דתפסה ובו׳ וחזינין דחשו אף לטענה דלא שכיחא וא״כ אי גיסא דאנוסה אין לכפות את ראשה א׳■ כ מה הועילו תכסיס בתקנת הינומא דעדיין יש לחשוש שמא אנוסה היא, ומעי׳יז פריך בירושלמי שמא אלפנה ם! האירוסין היא יש לדחות כקל דאנוסח יש לה קול מיין כתובות ט. בתוספות.