Jeschurun · 1922-03-01 · Heft 3-4 (März 1922) · p. Seite 33

לג רב צעיר. לתודות ההלכה 38 על שאלתות דרב אחאי ועל הלכות הרי״ף, נסה רב צעיר לעמיד קצת על אפים של המחברים האלה בחקר ההלכה ומה שחרשו בהכרעת פסקי הדינים. ותמצית דברי רב צעיר הוא שבעל השאלתות הלך לפעמים חפשי בדרכי לבו, ולא פנה בפסקיו אר כללי האמוראים שמצא לפניו בגמרא, אלא סמך על סברתו הוא להכריע בה את פסק ההלכה ופוסק גם ניח־ד ננד הרבים כשמסתבר ליה טעמיה: של היחיד; ואפילו במקום שהוא פוסק כהרבים הוא מחזק את הפסק על־ידי סברת- ההגיון, כאילו הכלל הלכה כרבים בעצמו אינו די לפסוק הלכה על פיו בלי סיוע מן ההגיון. לפעמים ־הוא מכריע גם בין התנאים על ם• סברת הגיונו העצמי ופוסק כמאן דמסתבר טעמיה; וגם מתרץ קושית הגמרא מעצמו מסברתו הוא.לא כתירוץ הגמרא. אלה תוצאות חקירתו בספר השאלתות, הספר הראשון בין ספדי הפוסקים שאחר התלמוד. ועל רב אלפס הוא אומר: כשיש מחלוקת אמוראים בגירסת המשנה הוא תופס הגרסא הנראית לו מדויקת ביותר ולפעמים הוא סר גם מרבדי התלמוד ואינו סומך על תירוץ הגמרא. חשב לדבר קטן לדחות סברה זו או אחרת שבגמרא וכד. ואני בבואי לבקר אחרי דברי רב צעיר, ראיתי' כי הדרך הטוב והנאות הוא להעתיק את דבריו פסקי פסקי, ולהציג לעומתם דברי השאלהות ודברי רב אלפס שמהם הוציא רב צעיר את מסקנותיו שהמחברים האלה חלקו לפעמים על התלמוד, ובטוח אני כי באופן זה תתברר האמת לעיני כל מבקשיה באמת. דברי רב צעיר: 1) בענין הכרעה במחלוקת יהיר ורבים נטה בעל השאלתות להכריע. לפעמים כיחיד נגד רבים, ביחוד במקום שהסברה נוטה, לדעת ־rn .... מחבר השאלתות נותן ערך רב לסברה, ולא לסברת הגמרא בלבד, אלא אף לסברת עצמו, וכן דרכו להציע השאלה הלכה כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כדבים כדכתיב אחרי רבים להטות או דלמא הלכה כרי׳י דמסתבר טעמיה בהא, (שאילה ל״ח) (שאילה פ״ב) דברי השאלתות שרב צעיר מראה עליהם: (סימן ל״ח) "דתנן(שבת קכ״ח) קושרין את הטבור בשבת, ר׳ יוסי איטר אף חותכין, ר׳ יוסי חייש לאינתוחי ורבנן לא חיישי לאינתוחי הלבתא כמאן? הלכה כרמן דהא יחיד ורבים הלכה כרבים כדכתיב אחרי, רבים להטות או דלמא הלכה בר׳ יוסי דמסתבד טעמיה דהא זימנין דמינתח והוד, סכנת נפשות, וספק נפשות להקל והלכה בר״י? ת״ש דאמר(שם קכ״ט) רב נחמן אמר רבה בר אבוד, אמר רב הלבה ברב יוסי׳י. א״כ לא בעל השאלתות הכריע הp כר׳ יוסי -— כדברי רב צעיר — אלא האמורא רב, ובעל השאלתות מפרש רק טעמו של רב כמו שנמצא ג׳יכ שם בגמרא. ולא נתן בזה ערך לסברת עצמו, כדברי רב צעיר, אלא שהטעים סברתו של רב שפסק כאן כיחיד במקום רבים.