Jeschurun · 1922-03-01 · Heft 3-4 (März 1922) · p. Seite 38

38 רב צעיר. לתולדות ההלכה לה 13) קאנו מוצאים שהוא מבדיל בין פשט דברי המשנה ובין האוקימתות שבגמר׳ שלא נאמרו אלא להידור ולד־שה בעלמא ואין למדים מהם(ברבות ל״ר). המעיין בהלכות רב אלפס יראה שהרי״ף לא מדעת עצמו עוב אח האוקימתא שבגמרא ותפס דברי המשנה כפשטה, אלא מדעתם של רב אפי ורב ששת והוא הכריע כמותם במחלוקתם על רב הונא מפני שאליבא דידיה — דרב הונא — הוברחה הגמרא להוציא את המשנה מפשטה ולתיצה בדוחק. בגמרא יש פלוגתא בטעה בש״ע בברכות אמצעיות, רב הונא אומר הוזר לאתה הונן ורב אסי אומד למקום שטעה והקשה דב ששת לרב הונא מהמשנה דתנן מתחיל מתחלה הברכה שטעה ופריק בגמרא מאי מהחלת הברכה מתחלת אתה חונן.... בחרא ברכה דמיין. ויש לנו ספק להלכה אם נפרש המשנה בפשטה כדעת רב אסי ובקושיא דרב ששת, או. כרב הונא וכדוחקא של הגמרא בתירוצה אליבא דידיה. וע״ז אומר רב אלפס: קמאי פסקי בה הלכתא כרב אסי ואע״ג שהקושיא שמקשינן מהמשנה נפרוק בגמיא, ההוא פירוקא שינויא בעלמא היא ולא סמכינן אשינויא ולא מפקיגן משנה מפשטה. וגם ההכרעה הזאת לא מלבו הוציא רב אלפס, כי הוא אומר בפירוש שכך פסקו קמאי — ובאמת הן הן הדברים שנאמרו. בהלכות גדולות ברכות פרק ה׳ (צר 12 הוצאות ווא־שוי) ופרקינן אליבא דרב הונא ... ואע״ג דקא משנינן הא אמרינן בעלמא |יבמות צ״א. ב״ב קל״ה] דאשינוי׳ לא סמכינן, וקמו להו רב ששת ורב אסי .בחרא שטתאומתניתא מסעייא להון, הלכך טעה באמצעיות חוזר למקים שטעה. הרי לנו שהכלל הזה שלא לסמוך על שנויי לא המציא בעל השאלתות נגד הגמרא אלא מן הגמרא עצמה הוא בא. 14) ואע״ג דסעיא רבא ההיא לא דוקא היא ולא גמרינן מיניה (שם). בברכות ל״ד לא נמצא כזאת ויש כאן טעות סופר של רב צעיר במראה מקום. 15) ההיא פירוקא שינוי בעלמא ולא סמכינן (ב״מ ל״ב). גם בזה לא בא הרי״ף לחלוק על דברי הגמרא — כדעת רב צעיר — .אלא ירד למצוא הכרעה לאיזה צד לנטות בפלוגתא דאביי ורבא במקום הזה, משום שנמצאו כאן שני פסקי הלכית הסותרים זה את זה; קי״ל הלכה כרבא לגבי אביי. וקי״ל הלכתא תחלתו בפשיעה וסופו באינס חייב שהפסק הזה עולה כשיטת אביי. והכריע הרי״ף כיון שרבא ליכא עליה פירכא כלל אבל לאביי הקשה הגמרא ותרצה רק בדוחק, לפיכך אנו אומרים "ההוא פירוקא שינויא בעלמא הוא ולא סמבינן עליה" וחוזרים אנו להכלל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם. 16) חשב זה לדב־ קטן לדחות סברה זו או אחרת שבגמרא מפני פשטם של הדברים הנראים לו לאמתיים. פה השכיל רב צעיר לעשות, לכתוב סתם ולא להראות לנו איפה מצא כזאת בהלבות רב אלפס. אבל אנו נובל לדון מן המפורש שלו על הסתום. 17) בצד 244 טתב רב צעיר בהערה:. עין שאלתא כ״ו כבר' אמרה