Jeschurun · 1922-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1922) · p. Seite 2

2 ב n*m העברית במהלך העתים ראשוני הפייטנים העברים (הראשון שבהם יוסי בן יוסי היתום שמיחסים׳ לו הפיוטים של ראש השנה אהללה אלוה, אפחד במעשי, אנוסה לעזיה למוסף של ראש השנה) וכמו כן מיחסים לו שני סדרי "עבודה" ליום הכפורים: אתה כוננת עולם מראש הנמצא בכל המחזורים, ו״אזכור נבורות אלוה" שיצא לאור ע״ישד״ל. והגדול והמפורסם מכל הפייטנים שבימים ההם היה ר׳ אלעזר הקליר, שעדיין אין אנו יודעים בביתר איפה נולד וחי ופעל הפייטן הזה, וגם בנוגע לזמנו נהלקו הדעות, אלא שהכל מודים בי זמנו לא יאוחר מהמאה הששית לאלף החמישי. בטרם נדבר על שפת הפיוטים והתועלת שהיתר־, בה בשביל הרחבת הלשון וקיומה, רוצה אני להקדים ולאמר, כי למן חתימת התלמיד עד אחרית ימי הגאונים, היא תקופה של חמש מאות שנה בערך, אץ אנו מוצאים ספרות מסוימה בת העת ההיא. ספרי ההלכה היו בכלל מעין חזרת פסקי התלמוד, ספרי המדרשים רק נס דר ו אבל מקורם מימים קדומים ביותר, עד לרב סעדיה גאץ אשר הראב״ע אמר עליו בי "היה הראשון מזקני לשון הקודש", וחבר ספרים במקצועות מיוחדים מקוריים ואשר שם לבו לחבר נם ספר בדקדוק (ספר ,^אנרוך). אבל באחריה תקופת הגאונים באה דחיפה גדולה מן החוץ שעוררה גם שפתנו לתחיה והפרוזה, הלא היא עלית הערביאים על המדרגה היותר גבוהה בסולם ההשכלה, בהתפשט ממשלת הערביאים ובהשבילם לדעת בכל חכמה ומדע הרבו לעסוק נס בחקרי הלשץ ובעליצות ושירים, יתחילו היהודים השוכנים ביניהם לעשות גס הם כמתכנתם בשפתנו. רבי יהודה בן קריש יליד אפריקה הצפונית, שחי עוד לפני רב סעדיה נאון, בתב ספר• הדקדוק הראשון, וקרוב לזמנו ר׳ שבתי דונולו באיטליה. והתחילה התקופה המהוללה, התקופה הערבית־ספרדית, תור הזהב לשפתנו בימי הכינים. כאשר כבר הערתי, היו הפייטנים הראשונים מן המחזיקים והמקיימים של השפה העברית. כל הבקי אפילו רק במקצת יודע, עד כמה התאמצו הפייטנים להרהיב את השפה בניבים ומבטאים — דבר שעל פי הרוב לא עלה בידם. אדרבה. בהרבה מקומות כשיצאו מגבולות השפה הישנה, לא עשו זאת מן ההכרח לבטא מושגים חדשים, שלא נמצא אצלם, אלא בדי להקל את המבטא ואת החרוז(עיין לילינבלום, להרחבת השפה, השלה, כרך נ׳ 127) ובשביל שכתבו בפי העולה על רוחם, בלי התאמה לרוח.השפה, שרו מלים כמו: נם, פץ, אהב, ערץ, אההו וכדומה, שנפש העם נקעה מהם וירגש בהם מעץ להג משעמם. כמו בן מוצאים אנו בריות בלשניות מבהילות בצורתן מעין ״יבלעדוך״ — מן "בלעדי" (אצל הקליד). אבל הפיוטים עם כל מגרעותיהם ושבושיהם הרבו ידיעת וחקירת הלשון, ונמצאו לפעמים בץ הפייטנים המאוחרים. כאלה, שרוח השירה נצנצה בהם דתנשאו ביפי מליצתם, בטוב טעמם והלך רעיונותיהם. ומאחרי שהפיוטים נתעטפו במעטה הקדושה, זכו לשימת לב רבים ובן שלמים מן החכמים, שאלמלי הפיוטים היו נשקעיס בשפת הפוסקים