Jeschurun · 1922-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1922) · page 1

שנה שלישית. הדברת א. טבת—שנש תדפ״ב דר. שמואל גרינברג. השפה העברית במהלך העתים. ג. התקופה הערבית. עם חתימת המשנה התחילו ימי המשבר של השפה העברית. "נם מבתי המדרש גירשה לאס לאט, וההבמים והמורים, בץ בבבל בין בארץ ישראל, השתמשו על פי רוב רק בלשונות דרגוניות. התלמוד הבבלי כתוב רובו בזרנון ארמי, והתלמוד ירושלמי — בזרגון סירי. לשון שני התלמודים בלולה ומקולקלת מאוד . . . . בלי כל הקות הדקדוק ובלי כל משפטי הסשיליסטיקה (טביוב, השלה, כי־ך י׳ 204). אמנם מוצאים אנו גם בשני התלמודים איזה הייחבית וחדושים בלשון העברית, אבל מספרם קטן מאוד, עי״ז שהשתמשו בכללם בשפה בלולה (במו לסטים — מלסטם, מקנתר), ואחרי הודפת התלמוד גורשה שפת עבר כלה מבתי המדרש והישיבות. רבנן סבוראי והגאונים בתבו את ספריהם (שאלתות, הלכות גדולות וכד) ואת "תשובותיהם" בלשון הארמית־סורית שדברו בה אז יהודי בבל. ואלמלי ספרי ה״מדרשים" הרבים שנסדרו אז ורובם בעברית טהורה (כמו פרקי דרבי אליעזר, פסיקתא, תנא דבי אליהו ועוד) אולי היתד, השפה העברית הולכת באמת ונשכחת מפי עמנו במרוצת הזמן. אבל דוקא המון העם הנענה והנדכא, שמוהו לא היה פנוי לפלפולים, לשקלא וטריא עיונית כדרך בני הישיבה והלמדנים שבדור, שבר רעבונו הרוחני וירוה את צמאונו לרבי ד׳ במדרשי ההגדה המושבים את הלב שהיו כתובים — עברית, ועי׳יז נשתמרה שפתנו בקרב העם גם להלאה. בעת ההיא נמצאו נם