Jeschurun · 1922-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1922) · p. Seite 4

4 השפה העברי« במהיך העתים ד בכלל באיזה מדה יכולה שפה להתפתח ואי אלה הם השנויים העלולים להול בה במשך תולדותיה מבלי מק את אחדותה, מבלי טשטש את פרצופה האישי ואפיה המיחד ומבלי נתק לאט לאט פתיל חייה. השפה עלולה להשתנות באופן מהיר מכל הבחינות: ,הן מצד החומי־ שלה — הוא אוצר מליה, הן מצד הצורות הדקדוקיות שלה (מורפולוגיה בלע״ז), הן מצד דרך מבנה משפטיה (סינטכסיס בלע״ז). אבל, במה דברים אמורים? כל זמן שהעם או הגזע המדבר בה נמצא במצב הילדות או הנערות ועדיין לא הגיע לבגרות תיבותית והשכלתית. בימים ההם אין עוד אחדות בעם עצמו ואינו אלא קבוצה של שבטים העלולה לקבל השפעות שונות לפי תנאי ההיים בגלילותיהם, כמו כן השפה אז אינה ראויה עדין לשם זה והיא משתנה מגליל לגליל לפי השבט המדבר בה; עדיין אינה אלא קבוצה של אגות(Dialectes) מקומיות, כיון שאין דקדוק אחד ומשתף נקנה לכל השבטים ע״י החנוך שאינו מסודר עדין ... אבל כשהעם נתבגר ואפיו נסתיים, ויוצר לו תרבות רוחנית ידועה, נעשים כתבי המופת של הסופרים הגדולים לתנ״ך של כל העם ההוגה בהם ומשפע מסגנונם ומצודותיהם הדקדוקיות, ועל פיהם קובעים את הדקדוק, והעם שומר על הפרצוף המיוחד של שפתו. למן היום ההוא והלאה משנקבעה צורת השפה בהכרת העם ע״י הדקדוק המקובל . . . שוב לא תמהר השפה לפשוט צורה וללבוש צורה כמו לפנים. הדקדוק לא ישתנה עוד, אלא, אולי בפרטים קלי ערך שאין רשמם נכר ביותר... השפה התרבותית החיה יכולה וצריכה להשתנות בחמר שלה, לאמר באוצר מליה, לפי צרכי החיים והליפותיהם בזמנים השונים: ישנן מלים שהדלו להתאים בשמוש — הן מתישנות ונשכחות, אחרות משנות את הוראתן כדי להסתגל לצרכים החדשים, אחרות מתחדשות לפי המושגים שזה עתה נולדו גם הם. נם הסנטכסיס, לאמר תורת מבנה המשפטים עלול להתפתח ולהשתכלל יותר לרגלי התעשרות המחשבה והסתבכוחה. כל אלה המקרים והחליפות אינם מוחקים בכל זאת מעל השפה את צורתה האישית, כיון שהדקדוק המסור והמקבל שומר עליה. כמחזה הזד, אנו רואים בספרות האשכנזית כשקבע לותר עי׳י תרגום התנ״ך שלו את צורתה של השפה הגרמנית ואת אחדותה, כמו״ב בשפה הצרפתית וספרותה הקלסית מן המאה הי״ז (קורניל, רסין, מוליר, לפונטין) שכתביהם נעשו ליסוד החנוך הצרפתי ומאז לא נשתנתה השפה הצרפתית במורפולוגיה שלד,׳,. וכאמור רואים אנו בתור הזהב של שפתנו בתקופה הערבית־־ספרדית נם כן, שכל השנויים שנעשו בה אז היו רק חיצוניים, בלי שנויי הצורה האישית, ומבלי לפרוץ או לשנות חוקי הדקדוק שהיו קבועים ועומדים. וראוי לעמוד על הדבר, ני למרות שבראשית התקופה הערבית כתבו חכמינו הספרים המדעיים לערבית ורק "כמלאכת השיר" השתמשו בשפת עברית, הנה אחייב נהפוך הדבר כי גם הספרים שנכתבו במקורם בערבית נעתקו לעברית, ונצלו עיז"