Jeschurun · 1922-01-01 · Heft 1-2 (Januar 1922) · p. Seite 18

18 בדורי הלכות יח שהרי שנעו במם׳ צציתכח), שצצית שנפסקו נזרקין ועושין מהן תכריך למת ומרדעת לחמור, ואס תאמר שתכריכין תשמישי מצוד, הם היאך דימן למודעת של חמור, וגם מהו החדוש בצצית מפני שהן מרקין הרי גס במטפחות ספרים שהן נגנזין התירו לעשותן הכריך למתכט), אלא ודאי לא הותר זה במטפחות רק כשכלו ואין עומדות עוד לקדושתן, ואז יש להתירן אפילו לדבר שאינו תשמיש קדושה וגם לא תשמיש מצוה אלא ענין של חובה שתהא בו מעין גניזה, בנון תכריכי הסת, ולפיכך אמר י מר זוטרא "וזוהי גניזתן• ל), מפני שתשמישי קדושה צריכץ גניזה נם לאחר שפקעה קדושתן מהן אם רק לא נפדו בדמים. וכן מצאתי להג׳ רבנו חיים יאיר בכרך זיל בתשובותיו לא), שתשמישי קדושה הנשברים פקעה קדושתן מהן מאליה, ואעפ״כ אמרו בגם׳ שהן צריכץ גניזה. ויתר על כן הוא חדושו של ט״זלב) שאף אם לא נשברו אלא שודאי לא ישתמשו בהן עוד לקדושתן מותר להשתמש בהן לענין אחר שיהא בו משום גניזה, ולאפוקי תשמיש חול. מפני שעדן הנדוד, הוא שיהו משומרין בכבוד מחמת הקדושה שהיתר, בהן קודם, את על פי שעבשו בבר פקעה מהן, ובתשמיש חול אין לנו שמור כזה. אמנם ראיתי להג׳ מהר״ם סופר ז״ל בתשובותיו לג) שהוכיח מדין הגניזה שאין פדיון מועיל לתשמישי קדושה, שאם לא כן לא היו אומרין עליהן שנגנזין אלא שנפדין, ואעפ״י שנפרוש כ׳ הרמב״ם ז׳ ללי) שנ1.י.י ספר תורה נפדין ויוצאץ לחולין ירד הגאון ז״ל לחלק בין תשמישין לנויין, שהראשונים נגנזין ולא נפדץ והאחרונים נפדין, חלוק שהוא נראה דוחק, שהרי ממה נפשך, אם יש לנויין דין תשמישי קדושה מאין יצא לו להרמב״ם להקל בהן שיפדו, ואם כבאות של הגאון זיל באותה תשובה, שהנויין אין להן דין תשמישי קדושה מפני שלא היו כיוצא בהן במקדש, מדן לו להרמב׳ם שיצטרכו פדיון ושלא יהא להם אלא דין תשמישי מצוד, שהם נזרקין. אך מלבד דחקה של סברא זו מחמת עצמה תמוהה היא מאד, שהרי בפרוש אמר רבאלי!) על דברים שאינם קדושים אלא משום שחם מזומנים לכבודו.של ספר, ולא משום תשמישו, שהם נ גג זי ן, ומדברי רבא אלו הוציא הרמב״ם את דינולה*) שיש דין תשמישי קדושה לנויי ספר תורה, ואעפ״י שרבא אמר עליהם שהם נננזין פסק בהם הרמב״ם שהם נפדין ויוצאין לחולין, אלא ודאי אין הפרש בין נוי לשרות ולא נאמר דין הגניזה לאפוקי מדין פדיון, אלא שאם לא נפדו (מפני שאץ כדאי לפדותו, שבלו כבר ביותר ואץ לעשות בהם כח) הובא כבאור הגר״א א״ח כ״א ס״ק ג,. כט) ול״ד מת מצוה ע״ל כ״ז. ל) מגלה בו: לא) חות יאיר; קס״ב. לב) קנ״ד סק״ו. לג) חתם סופר א׳״ח ל״ח. לד) פ״י מה׳ ס״ת ה"ד. לה) מגלה בו: הני קמטרי ובו׳ ופרושן עיין להלן. לה*) ואח״ב מצאתי בבאורי הגר״א ז״ל (יו״ד רפ״ב) שהראה מקור^ לדין הרמב״ם מדברי רבא אלו וב״ה שכונתי לדעתו הגדולה. ומוכרח בד׳ הגר״א דלא כחתם סופד.