Jeschurun · 1921-11-01 · Heft 11-12 (November 1921) · p. Seite 139

189 התקופה התלמודית שנשתנתה בתכונתה עס״י תכונת ומנהג הלשונות המתהלכות בארץ ודרו לעינים ליהודים הוגים וכותבים ורגילים כשפות ההן ודרכיהן, ודק בהתחקנו על מוצא הדברים האלה, נוכל למצוא פשר להרבה זרות שנפגוש במשנה ובספרי החכמים. החכם ווייס ציין בזה הרבה דירים שאין אני יבול לד,אייך בהם כאן (די רק משל אחד. הטלה אם שמשה קודם, לכהפ״ח בתנ״ך, יק לציין את האס של מי שהוא. ובשפת המשנה בנו בה את בית ד,חזם (נטלה האם שרה, חולין פ״ג מ״ב) וזוהי השאלה שמקורה ביונית שקירא בית היהש M7jxpa). מכל זה אפשי להכיר בי השפה המשנית הלכה הלך והתפתח מתוך השפה התנ״כית ההיה. ואם בה נכרים הרבה יותי שרשים היונקים מאדמות אחרות, הרי זה % רק בשביל שרבו בחלק הספרית־ הזה המלות הטכניות והשמושיוה או מלאכותיות, שבבוא אבותינו אז במנע עש שכניהם היונים והרומיים הכרחו להכניסם באוצר לשונם עפ׳־י השמות שנקראו להם מיוצריהם וכן בנונע למושגים. החכם והמטיף הנודע ד ר יעלינק העיר (במכתבו לוויים בראש ספרו הנזכר) כי השם־ העברית היתה עניה במבטאים וציונים למושגים המשפטיים ובהגדרתם. היא מונה והולך את מגרעות הלימון התנ״כית במקצוע זה (כמו שום תשים עליך מלך, ימאיני טיבן אם זד, חובה או רימית; מה בין וילדה לו כנים, ובין ויצאה אשתו עמו,. אם זרד,ה השמיט עליו, שהיא מבטא פיוטי וכד) ולפי דעתו כשבא הזמן של קביעת ההלכה המשפטית, לא יבלו לעשיתה אלא אי על דיך משפטי המכילתא, הספרי יהספרא ואופן ביאידיהס את פסוקי התייר. או על ידי הרחבת השפה במלים לקוחות מן ׳מפות אחרות. אבל דוקא סגנון ה מימנה מראה כי ההרחבה באת בחלקה היותר גדיל מן השפה העביית כעצמה. אלא שגמישות^והכשית ד,ימפה להתיחבות אנחנו רואים ביותר בחלק האגדי והמי־רשי. בחלק ההלכה הסגנון מניע לידי דיוק מיוחד — דבר שעליו הראה גם הסיפי סיקולוב גם בנוגע לסגנון ה״שלחךעיוך", שבתוך קובץ הלכות משפטיות מיירחת היא ׳.מפתו להיות מדויקת וברורה — לא ק הלשון המדרשית והאגדית. פח הנני רואים את העם כמו ׳מהוא חושב ומדבר גם בחיי יוס יום, וגם בשירה ובפיוט. והסגנון הרך שבמדרש העשיר בגוני ם וניבים, משמש בזמן יאהי־ח לאוצר •מאינו סופק שממנו לוקחים הסופיים אבנים טובות ומרגליות כדי * ז ז לה״ח־ב ולהעשיר ולהחיות את שפתנו בזמן הרוה. וכך הננו רואים גם בתקיפת המשנה, זמן חבור התלמוד, שאפילו אמתא דבי דבי, דבי ה אז עור עניית (מגילה י׳) ומיצירת המדרשים עם סגנונם השוטף ודחי, בי השפה העברית לא חמה לגוע, ותלך הלך והתפתה בתור שפה מדוברת, ואין צריך לומר שלא נמצא איש שיאטר כ* •מסר, זו שהתעשרה כמלים ומושגים אפילו מן השפות האינדויגרמניות ד,־א עברית חדשה במובן מילוני, ואינה עוד לשין הקודש — אלא אדרבה, כבל ימיר הזמן דכאי. את היותר, ותסכן את עמדתה, השתעשעו בה גדולי עמנו ומבחר בנינו להנחילה לחרדת יבואו בתור שפה היה במקימות ובענינים האפשריים באשי ניאה להלן.