Jeschurun · 1921-11-01 · Heft 11-12 (November 1921) · p. Seite 142

142 תודה ומלאכה קנ$ג אלו ולהשאר עס כל זה יהודיות נאמנות לדתן ולעטן? מה עשו כתי הספר של הקהלה, שעליהם נוגע הדבר והם בעלי הרעיון, ואיזה תחבולות מצאו, כדי לאפשר לבנות ישראל לשמוד על קיומן הרוחני בעת שמוכרחית הן להתעסק במלאכות אלו? התשובה היא: אפס, כי המזון הרוחני כל כך מצער הוא, הלמודים העבריים כל בך לקויים ישם ומשוללי שיטה, עד, שכל טי שלב לו להבין, כל פי שמוה כקדקדו ישתומם לפיאה עיניו. לוקחים את התורה והמסורה והדת וכורכים אותן יחד וחגים אותן בחוג צר ועושים מהם מטעמים. ואומרים לילדיני: כזה ראו וקדשו! דגעו בעצמכם: מלמדים שם את בנותינו דת*). זאת אומרת: דיני החגים והתפלות, אומרים להן: דענה, בנות, בשבת כל מלאכה אסורה, כן כתוב כתורה (בגרמנית!): "ששת ימים תעבוד ועשית בל מלאכתך וביום השביעי שבת לד׳ אלהיך, לא תעשה בל מלאכה!" ואחרי כן? אחיי כן, דוחפים אותן בידים ואומרים להן: לכנה, חללנה את היטבת! ועושים את תירתם פלסתר! (אין זאת הכמה רבה, וחוששני מאד, שאין חנוך בזה מתאים בלל וכלל, לא לבד לרוח התורה והיהדות, אלא הוא כנגד החקים האלמנטדים שבהפהגיגיה המקובלה, להורות כך ולעשות הפוכו). אולם, אל לנו להתפלא לפרודוכסים באלה, כי הקהלה הברלינית הסמה בעדה וסגרה את עצמה בהומת ברזל גבוהה, שלא יחדור שמה הלילה אפילו אור בל־שהו, ויושבת לה שם להנאתה ומגישישת באפלה וטוב לה ויפה לה, ובמו היא, בן בתי־ ספריה. היו עתים, שבתי ספריה של הקהלה מלאו את חובתם באמונה, כי כל מגמתם ומטרתם היתד" אך ורק להיציא את •לדי ישראל מהגיטי האפל ולהורותם דעת, "לגימך ו״לקלטר" אותן ולעשותם ל״אנשיב", ואז, כן, אז ראי ישכר בעמל» וילדי ישראל יצאו מבתי ספר אלה ״מתוקנים״ (קרי: מסוכנים. . .) בראו*, ומנתינינר שמחו במפעלם זה כעל מוצא שלל רב, אולם הארץ סוככת כין כה וכה על ציריה, והימים הטובים עביו חלפו עם הרבה ימים טובים כאלה, ועתים הדשות באו ויאתיו, ודור חדשי קם, דור אשר לא ישא פני זקן אך ויען שזקנה קפצה עליו, דור אשר איננו הפץ עוד להיות ביד מנהיגיו כחמר ביד היוצר, דור אשי יודע לשכלל את מעשיו הוא. דור שאינו מכיר טובה והוא אומר למנהיגיו אלה: "שקלו טובהב; ושדר אחיזדא" די לנו בהחכטות שאתם מפטמים איתנו, הרבה בבר טשטשתס את נשמתנו העבי־ית, הרבה יותר מעל המרה, דורשים אני חיים עבריים וידיעה עכרית, אין לנו שום תשוקת להשאר הלאה "נשמות ערטילאין"! נשמות רצוצות, בלי חיים עצמיים. שואלים איו חיים, שהשם עברי לא יהיה בלי תובן אלא ישוד, שיהיה לנו בפה לחמם את לבנו כיום צר, שנדע על מה ולמה אנו קימים ונלחמים. IV הנה יביא "המקשן" וישאל: מת לנו באמת לעשות? איזו עצה יש לנו באמת להשתוות ולהתאים את היינו אל המצב שאנו נמצאים בו? על השאלה הזאת יש *) בבד העירותי במאמרי הראשון ,/התנוך העברי והדת" ב״ישירוך חוברת ג~ד מה- טיבה שד דת זו.