Jeschurun · 1921-11-01 · Heft 11-12 (November 1921) · p. Seite 151

בקזרת 151 קנאי עפשטן. אולם עיקר העניז לא הגיע בחוברת זו לידי גלוי בי אם "המשך יבא" בחוברת הבאה. הפסקה כזו איננה עצה פובד, בשביל דברי הלבה ד,צריכים עיון, אבל אין להאשים בבך את העורך שלא •ביל להרבות בהוצאה; ירבו הותט־ו ותגיב יכלתו. הרב הגאון ר׳ ברוך יהושע הויויץ מאלקסיט?ומגל עטנו אחייב טייל נאה "בעדני׳ שבת" שיכול לשמש מופת משובח לבל הרוצה לדעת את דרך הלמוד בישיבות ליטא, הנקרא בעולם־ד,לומדים בשם ,,הבנה" ואשר מקורו מהשפעתו של ה;אין הנפלא רב* חיים הלוי דל מבריסק. אס דביר לשבח את דברי תורתו של הרב העורך "בעדני מפקא דאוריתא" נבוא בזה לידי גמר בחרק התידני ועלינו לשוב למפרע לחלק המאטיים שבו העורך מדבר בראש במאמרו המינאמורי "תעודתנו". בבלל עושה בל החוברת• רשם של מינאטורה, זבד לפומבדיתא שהכניס• בה פילא בקיפא דמחטא. כי עורבד. חפץ לצמצם בה בתוך מדתה הקמנה את כל הפ״ובלימות הגדולות בייתי הנצבות על אש דרכנו. בדברו על תעודתו של המאסף מידיע לנו הרב העורך שאין בדעתו־ לעשות הימנו אלא דבר זה: "אבן פנה ליסוד במה לתורה ודעת היהדות המקורית׳ . אחרי הפרזה הקצרה הזאת מידיע לני העורך בי נחיצותה של "במה" כזו הוא דבר שאינו צריך ראיה ואחרי בן הוא מעיר הערה כי ״המיסה׳ הזה — בלומר "המאסף" — לא יהא כיתר ״המוסדות״ — כלומר המאספים ו־עתינים ההררים — שהיי לפניך, שהם נבראו כר־ לעמוד בקשרי מלחמת מגן או תירה נגד הרעות המתנגדות אל היהדות המקורית" מה שאין כן במאסף זה שתהא לי תעודה מכוונה בעיקיד, בלפי' פנים, לבנות לנו אכסניא אשי בה יתכנסו חכמי ישראל השיירים ללמוד(?) וללמד תורה, מושי התורה ודעת רוח היהדות הטהורה והנאמנה". מיד אחרי הדברים האלה הרב העורך איטר: "לא נשאר לפנינו רק לציין את פרונימת המאסף ותבניתי". והנה הוא מציין לני את שמית שלש המבריקות המנויות בפתח השער ומפרש את כונתו בהם בפרוש רחב קצת יותר מיאי — ובזה נשלם המאמר. מעטים הרבייס, אולם כלל גדול בדעות בני אדם, שבל האומר מעט אפישר לקיות לו *שיעשה דדבה. המאמר הראשון הוא "חשבוני של עולמנו" מאת מי־ י. ז. פלטין. כל עיקרו ישל מאמר י זה לא בא אלא להוכיח כי לא גבינה המחשבה השלטת בעולמני בי "האלימנט החרדי בבד התנועה הוא וכי חסרים לו אנשים בעלי אנרגיה גדולים". בתור הכחשה לזה הוא מעלה על הזברון את פעולותיו של רבי אליעזר גורדון ז״ל מטלז באגודה הררית אישר בקש ליפד ואת מפעלו הבכיר של מנס־ הישיבה "כנסת ישראל" בסלבודקה "היושב צנוע ונסתר בפנתו הקטנה ויוצר לנו יצירות נפלאות מעץ הישיבה הגדולה הזאת". כדאי היה ענין זה האחיון שלא יאמר בדרך רמיזה בעלמא בתור ראיה לאיזו הנחה, כי אם שידונו עליו בפרטות בתור נישא מיוחד בכדי לספר לדור על "הפנה הקטנה" ועל "הצנוע ונסתי" היושב בה. אמנם יסודו של מאמי זה הרי טשטש, לכאורה, בהכחשה להשקפת העירך בתעודת המאסף. השתדלות זו להוכיח "שיש גס לנו אנשים בעלי אנמיה גדולים" כלום אינה כלפי חוץ? כלום אינה במין תכסיס מלחמה בלפי מתנגדי דעותינו בדי להראית להס שעדי כחנו אתנו ולא נס ליהנו? אמנה.