Jeschurun · 1921-09-01 · Heft 9-10 (September 1921) · p. Seite 120

120 מבית ומחוץ ק= עולה. עיסות לופתת את כלו, נשימתו מתקצרת, ברכיו כושלות, והרי הוא נופל שחד. והיה כי תשאלנו: "אי מזה באת ואנה תלך?" וענה לך ואמר: "מפני יד החיים אשר הממתני אנכי האומלל בורח". ולאן? אין יודעים. אלו הן התועים. אולם יש אשר יבוא הרגש לתועה, כי נם אם אין כח לו ללכת הלאה ואף לא להחזיק מעמד לרגלי ההר התלול הזה, בכל זאת עוד יש לו אפשרות לשוב.על עקביו — וכך מתגלה רעיון התשובה. אין לך אדם שלא נגעה הדח אל לבבו בימי נעוריו או עלומיו. וגם אם היה יהיה מאלה אשר רק חלף חלפה הדת על פניו ולא קנתה לה־ גם לשעה שביתה בקרב לבבו, בכל זאת הוא שב מעתה על עקבות חייו שע0־ו לחפש בין שרידי סימניהם את מדרך כף רגלה של עלובה אצילה זו, אידישקייט בלע״ז, אשר אז בגשתה אליו הדפה בכל עז נעוריו ולא ידע כי את נפשו הוא הודף . .. זה משפט המשוררים והסופרים השבים אל הדחיות באחרית ימיהם. מתוך עיפות הם שבים, כשלון נפש ופוגת לב. לא מתוך הכרה מוחלטת באמתה של הדת שבים אליה יהללו, לא מתוך התאמתות בריאה ושלמה כי היא מחיר חייהם וכי בחיותם חוצה לה אך לחנם באו לעולם, לא בכדי לקנותה באחרית ימיהם מתוך■ הערכה גמורה כזו הם נגשים אליה מעתה, כי אם מתוך "אין ברירה", מתוך שלא הצליחו בנועם ובנודם, מתוך שגורשו מעולמות החול הם מנסים לגשת אל עולם הקודש. את סכום כל הכרתם מתוך אוצר געגועיהם רכשו להם. כי מתנענעים הם לאותה אהבה ונדבה החבויות בכנפי השכינה הדתית, אשר טוב כל כך ליהנות מהן אחרי היגיעה בלי שום מציאה על כל אותם שכעת הדרכים. לא ארוכה למחלת נפשם, הרוטטת בקדחת הספקות, הם אומרים למצא בדת, — לא ארוכה כי אם מנוחה. ולא מנוחת אמת של אמונה, אלא רק מנוחת שלום ושלוה, רק דממת השקט ובטח אחרי סערת הספקות. לא אותה מנוחה דתית אשר יכירו בה וידעו כי מאתו, מרבון כל הנשמות, היא מנוחתם ע ועל מנוחתם יקדישו את ש מ ו... במלה אחת: לא לפתור את הספקות בתורת הדת, כי אם ל ש כ ו ח אותם בה. לא ל ד. ז ו ן מיינה של תורה כי אס להשתכר בה, על מנת לישון שנת ישרים ולחלום חלומות טובים על מסתורין ועתים. אחד הוא נתן בירנבוים אשר הכיר בשבי הדור הזה שאין תשובתם שלמה*). משני עקרי התשובה, חרטה לעבר וקבלה להבא, אץ להם כהלכה אלא הראשץ. הם עזבו את המשפט הקדום שישב ראש אצלם תמיד ודן למיתה את חיי הדת, הם מביטים מעתה בעין טובה על אדירי האמונה מדורות שעברו והם תאבים. להאזין לשיח סודם, אבל עדיין הם כאילו לא גדעו כי צריך גם לחיות את חיי הדת ולא רק להעריצם, כי צריך להשתקע בתורת הדת ולא רק לטעום ממנה בקצה המטה המדעי ולהלל את טעמה באזני הבריות. הם אינם מקבלים עליהם את עולה הנעים, את עול מלכותה. כי אם מנגד הם עומדים, מקדישים וממליכים. וטובה גדולה הם מכירים לעצמם בעשותם את הדבר הזה. כל אחד מהם חושב באמת כי דע שככח *) Um die Ewigkeit, Seite 14.