Jeschurun · 1921-09-01 · Heft 9-10 (September 1921) · p. Seite 121

מ כ י ח ומחוץ 121 כבא לו בעולמו. כי הכרה זו שהכיר את הדת, בשעה שנשא אליה ראשונה את עיניו התועות בדרך, דיה לו לחיות בה ולהחיות אחרים עמו. הוא אמנם עזב את רעש העולם, המחריש אזנים ומקשיח לבבות בהמית כזביו וגלגליהם, וגס בא ביראה אל מפתן בית־־המדרש להתבודד בו ולהתפלל, להתודות ולשפוך שיח, אולם אינו יודע עדיין כי רק אל הפרוזדור נכנם, ופרקליט־ של ההיכל עוד סגור לו ומסוגר. שם, במחבואו, תשכן היהדות. גם לשון מיוהדה יש לו לטרקלין סגור זה, ואין בני שאר טרקליני העולם נזקקין לה כלל. גם אופן־בטוי אחר, גם אופךבאור אחר, שלא כל אדם זוכה להסתגל להם בטהרה, אם לא נתחנך בם מנעוריו. את היהדות צריך ללמוד, לא להלל, בנבכי תורתה צריך לצלול, לא להשליך חכה ולהעלות מה שיעלה. הפך כה והפך בה עד שתמצא "מרנניתא". "מה הדד הזה כל זמן שהתנוק ממשמש בו היא מוצא בו טעם אף דברי תורה כן". אל נא תרצו להתיהד מתוך עמידה על דגל אהת. אין עומדין על סוף דעתה של היהדות אלא מתוך למוד עמוק, מתוך שהוגין בה יומם ולילה, מתוך שנמסרין לה בגוף ובנפש, מתוך כל אותם מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכלישכן שזרים לה לגמרי אותו רפרוף מענין לענין, אותו קשקוש מחשבות וצחצוח מבטאים, שסופרי הדור רגילים בהם, ושקליפתם מרובה על גיעינם. בל מי שמשתמש בדברים אלו לצורך ברור־־יהדותו על כרחו הוא נכשל, ואין פלא. עד שאין אדם משתחרר מדרכי מחשבתו הקודמים, אף על פי שהמחשבה עצמה נטש כבר ועזב, עדיין אין תשובתו שלמה. ועזיבת הדרך קודמת לעזיבת המחשבה. "יעזוב דרכו" כתיב, ואחר־כך "מחשבותיו". כי ההרגל שליט בכל מקום. רוצה אדם לחשוב יהודית, והוא גם לוקח לו חומר יהדותי לגבל בו מחשבותיו, אך הגה הוא מורגל מקודם כתוך השפעת הסביבה שתהא מחשבתו נוצרית קצת, ולמקום שהיא מורגלת מעצמה היא הולכת. דרך כבושה יש לה, ובה היא מדריכה גם את היהדות שלה, עד שהיא נעשית יהדות־נוצרית. דוגמא מדאיבה לזה יש למצא, לדעתי, בהלוך מחשבתו של החושב המובהק מכס ברוד, בספר ודרו הגדול, במקום שהוא מדבר על אהבת ה׳*). הנה הוא מסכים לסי תומו, כמו לדבר פשוט, לדעת התאולוגים הנוצרים, כי אי אפשר לו לאדם שיהא מצווה על האהבה. כי אהבה הוא דבר הבא מאליו, מתוך חסדו של רבון העולמים, ואין בכה האדם להוות אותה או לבטלה. וכאן ברוד שואל: כיצד אמר הכתוב: "ואהבת את ד׳ אלדיך"? הלא נראה בזה כאילו דורשין מאת האדם דבר שאי אפשר לקימו! ימים רבים — מספי ברוד — הוגיעה אותי החדה הזאת. ובכל זאת, הוא מוסיף, יש לומר שאין זו חדת הכתוב עצמו אלא זו של תרגומו המשובש. הן לא אמרה תורה ״אהב את ד׳ אלדיך׳ — אלא "ואהבת", בלשון עתיד. אין זו . אפוא אלא "הבטחה". כלומר: שמע ישראל, ד׳ אלדינו ד׳ אהד, ואני מבטיחך כי אכן תאהב את הי׳ אלדיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך. כך מפרש לו ברוד את המקרא, וחושב, כנראה, כי גלה בזה אמריקה יהדותית חדשה, שעליה ושב בטח י) כרך I עטוד 134.