Jeschurun · 1921-09-01 · Heft 9-10 (September 1921) · p. Seite 123

מבית ומחוץ 123 32L ומה יפו דברי ר׳ נחמן מברסלב ז״ל בהתאם למצוד, זו; בכל אחד מישראל יש נקודה טובה יקרה מאד שרצונה חזק תמיד רק לעשות רצון קונה, אך התאוות שוכרות לבו, ועל ידי זה הוא רחוק מהנקודה- על כן צריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו בדי שתאיר. בחינת הנקודה שבו ללבו, ועל ידי זה תתבטל ערלת לבו, דהיינו: אהבות רעות, שהן חרפת הלב, שהן שוברות לבו של אדם" (לקוטי עצות, פרק התבודדות אות ד׳). ותוכם של דברים: לב האדם מלא אהבות. תמיד יש בו איזו מיטיבה, איזו הגבהה, איזו מסירה לצד־־דדים ידוע. אי אפשר שיתרוקן לגמרי מאהבה, שלא יאהב כלום, שלא ישאף להתקרב ולהתאחד עם איזה עני; שחוץ ממנו. ובין בל האהבות השונות שיש בו מתחבאה ומסתתרת "נקודה אחת טובה ויקרה" שרצונה קשור ברצון קונה, שהיא נמשכת אליו באהבה, שהיא "מתאיה לידע שמו הנחל" (רמנ״ס), "לשמו ולזכרו האות נפשי׳ (תהלים). והנה כל יטאר האהבות, הרעות או הפחותות או המוגזמות יתר על אמתן, סובבים מכל צד את הנקודה הטהורה האוהבת הזאת והוצצים בינה ובי; האהוב לד,... ("בי עונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלדיכם") *«בוי הוא ה״גרעיך האלדי יטבאדם, רצוץ בין ה״קליפות". "בי מן הנמנע ממנו שתתישב אהבת ה׳ בלבבנו עם התישב אהבת ד,עילם בני. ובאשר יהיה לב המאמין רחוק טאהכת העולם ופנוי מתאוותיו מצד הברה וכינה תתישב אהבת הבורא בלבו ותהיה תקועה כנפשו כפי הכספו לו והכרתי אותו (הובות הלבבות, שם פרק א׳). ומן הראוי לשים לב לדיוקם של דברים. ההתרחקות מאהבת העולם והחתפנות מתאוותיו צריכות להיות, על פי חובותיו־,לבבות של יהודי, רק "מצד הכרה ובינה", לא מצד המעשה וההנהגה. הנזירים והאשיים לא משלנו הם. חייב יהירי לעסוק בישובו של עולם ("לא לתהי בראה לשכת יצרה"), חייב לאהוב את קיוביו ורעיו ("האוהב את אשתי בגיפד "האוהב את הבריות"), חייב להסתגל אל תנא* ההברה בדי להיטיבם וללמדם ("דעתו של ארם מעורבת עם חבישת") וברי ללמוד ראשונה את הטוב שבדם (״לומד מכל אדם׳) — אך יהד עם בל זה צריך ׳«תלוהו ההבייד, התמידית, רכיכה היתרה, כי אי; כא; מקים למסירות נפש, לד,עיצה קדושיה, להתמכרות גמורה עם כל תמצית הדוד. האהבה העליונה והנמזדד. ("יחימו עילאה") צריבה להתיחד החיים, רמ¬ וה,נשיב שביהדות, מבאן כל האמת והצדק בעצומה שר נפש להסוד שבחיים, לתוכם ולתזך־תיבם, לחיי ׳•« שידה רך מבט חד וחודר ■ן האהבות הזרות •«קלקלו בו את השורה, לא■ הי העידמים. ומכאן ,, שבה, *«;ם היי ישראל הפש־וטים מ־שפעים מהם כל אל תיך לב עצמך ומלת בו את ערלתו, דמי ד, בתוך כהי בטיל;, תתנלה שימה ״נקודה טובה ויקרה״ האוד,כת את ד• אדריך... "מיד תהא אוהב ומשינה ומפאר ומתאוה האיד, גדולה לידע השים הנדוד". רצונך להכיר אפוא את מציה האהבה בדמותה ד,אמתי־ צא ולמד את דברי חכמים ורבותינו הי־אשוג־ם ז״ל ההולכים בעקבותיהם, היודעים את היהדות מבית, ולא שמסתכלים עליה מכהו ץ. כי כאן לא ה־סתבלות עיקר אלא ההסתגלות.