Jeschurun · 1921-09-01 · Heft 9-10 (September 1921) · p. Seite 125

השסה העברית ב כהלך העתיס 125?כי■ «בל בטיס נתחיל לדבר אודות עצם סגולת השפה, ערך שמחזה כחיים ותכונת ספרותה, עלינו להתעדן עם השמות השונים שנכתרה בה שפתנו. כדאי הוא לציין בזה את השדון שנראה בזה אצל שפתנו כמו אצל עמנו. העם העברי, העם היהודי, העם הישראלי. הס שמות נרדפים שנחנו לעמנו במרוצת העתים. וגם שפתנו ובתה ■לגורל זה של רבוי השמות: יהודית, עברית ולשון הקודש. בכתבי הקודש אנו מוצאים את השם: יהודית חמש פעמים, ד׳ פעמים בהרצאה המאורע ההיסטורי של מצור ירושלים ע״י סנחריב (במלכים ב׳ י״ח, כ״ו; ישע׳ ל״ו, י״א, י״ג: דהי״ב ל״ב, י״ג) ופעם אחת בציורו של נחמיה ע״ד המצב ■הרוהד של בני ישראל בזמנו וההתבוללות הנוראה שנטמעו בה ע״י נשואי התערובות (נחמיה י״נ, כ״ד). אמנם יש מן החוקרים שרוצים לומר, כי ע״ב נקראה שפתנו בשם יהודית יען התפתחה והשתלטה ביהוד אצל בני יהודה אשר עלו הרבה במעמד השכלתם ותרבותם על בני ישראל או בני אפרים, שהיו רחוקים ממקום המרכז הרוחני של עמנו, ודבקו בזרם העמים אשר סביבותיהם, וע״ב נם שפתם היתד, בלתי צחה ושלמה כמו זו של בני יהודה (עיין בעירובין נ*נ ע״א המאמר: אמר רב יהודה אמר רב בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם והדוגמאות שמביאה הגמרא שם ע״ב שמהן נראה, כי אמנם נשחתה לשונם של בני גליל ע״י המגע התמידי עם שכניהם הצפוניים בני סוריא שהשפיעו הרבה לרעה בדבר המבטא ועוד כיוצא בזה). אבל כבד העיר בצדק החים ההיסטוריקן יעבץ (תולדות ישראל, ה״א ציון ח׳ האומה ושמותיה) על העובדה, שבתנ״ך נמצא השם "יהודי׳, שמונים ואחד פעם ומזה האחד קודם גלות עשרת השבטים (בימי אחז, מ״ב ט׳יז, ו׳) ושמונים פעם אחר גלותם, "בר הנותן מקום, לפי דעתו, לשער, כי העמים האחרים קראו לעשרת השבטים בשם ישראל ולבני יהודה בשם יהודי בדי להבדיל ביניהם. ובשם זה האחרון החזיקו ביותר הבנליים והפרסיים. עי״ז יבולים אנו לומר בי ע״כ נזכר במאורע סנחדיב השם "יהודית" ער השפה העברית, כי זה היה אחדי גלות עשרת השבטים. ובאמת יהודית ועברית אחת הן ובלי כל הבדל. את השם "עברית" אנו מוצאים ראשונה במשנה גטין פרק ט׳ משנה ה׳(גט שכתבו עברית ועדיו יונית), ידים פרק ד, משנה ד■ (הרגום שכתבו עברית ועברית שיתבו תרגום). ומשם נשתרבב השם הזה לשאר חלקי הספרות העברית עד ימינו אלה. והשם "לשון הקדש" נמצא בתחלה בתרגום ירושלמי (בראשית ל״א, י״א ובמשנה סוטה פ׳יז, מ, יי־א) ובתרגום יונתן יבנה אותה גם בשם: לישן בית קודשא (שם). מזה הוציאו, שהשתמשו בשפה העברית בבית המקדש אפילו באותה התקופה שככר נתפשטה השפה הארמית בישראל בחזקת יד המקרים המדיניים. ואין להתפלא כלל על אשד נתפשט השם לשון הקודש בחוגי העם והשתמשו בו אח״כ טובי הסופרים לציין בו את שפתנו העברית, בשימנו לב לשני דברים: האחד שהשומרונים החזיקו בכתב העברי הישן עוד אחרי אשר כבר הנהיגו אבותינו את