Jeschurun · 1921-09-01 · Heft 9-10 (September 1921) · p. Seite 127

קבז השפה העברית בסהדך העתים 127 בל סבה שלא להחזיק במסורת אבותינו האומרת, כי עברית היא הראשונה לכל הלשונות, לכל הפחות השמיות, (עיין ירושלמי מנילה פ״א וכ״ר פל״ה על הכתוב: ויהי כל הארץ שפה אחת. בראשית י״א) ובודאי דבר גם אבינו הראשון אברהם העברי עברית, היא יהודית, היא לשון הקודש שאני מהדקים כה עד ימינו אלה(אופיים הם דברי למך לנשיו בדרך שיר שנמסרו בתורה וחבל מיחסים להם קדמוניות יתרה). מעתה נעבור לעצם נושא מאמרנו, לדבר על השפה העברית ותכונתה העצמית כראשית התהוותה. לצערנו הגדול לא נשארה לנו שום יצירה ספרותית עברית בפני עצמה מכל התקופה הארוכה, מימות חיי אברהם אבינו עד משה רבנו, תקופה כת חמש מאות שנים כערך. כי אמנם היו ספרים שקדמו לתורה יודעים אנו מדברי התורה עצמה המזכרת ספר הישר, ספר מלחמות ד׳ ועוד, אלא שאבדו מן העולם. התורה מספרת לנו אמנם מתולדות עמנו בתהלתו ומוצאו ממשפחה אחת שבאה מעבר הנהר עפ״י דבר ד׳, כמו כן היא מוסרת לנו קטעים ספרותיים מזמנו של יצחק ויעקב (ברכות. יצחק את יעקב ואת עשו, וברבות יעקב לבניו, שנשתמרו בודאי במגילות סתרים משפחתיות והותם המקוריות טבוע עליהן). אבל אלמלי בא לנו בירושה איזה ספר, או מגילה מיוהדת מזמן ההוא, בודאי שהית־ אפשרית לנו סקירה יותר חודרת בתכונת השפה העברית מזמן ההיא, להכיר על ידה עד היכן היתה השפה שגורה בפי אבותינו ועד כמה היה עושר מליהם וטושגיהם גדול. ככל אופן רואים אנו מספור התורה בבראשית ב״ז (ויהי כי זקן יצחק ובו׳) המים־ לנו בריקנות נפלאה, כמעט סטינונרפית, את בל השיה ,ישיג שהיה בין יצחק ועשו ויעקב מצד אחד ובין רבקה ויעקב מצד השני, עד כמה כבד היתר, ד,•שפה העברית מפותחת אז. •שומעים אנו דיאלוגים מצטיינים בקיצור המיוהד לשפתנו, אבל ברורים ומדויקים. בל השיחות הן פשוטות בתכלית הפשיטות, סגנונן מלא המימית ילדותית, ומתאימים לשפת יום יום, וניר נם מזה ב־ השתמשו בעברית בענינים חולוניים. מכל דברי הספור בולט עשרה של שפת האבות במשאלותיהם וצדכיהם הבלתוים, והיופי המיוהד השפוך על דברי יצחק: ראה דיה כני ברי־ שדד, אשר ברבו ה׳, הברכות הקצרות שנתן ליעקב ועשו בניו מראים למדי עד כמה שלטו בבר אז •שלטת בשפה העברית, ומד, מרובה היתד, שפעת המלים שהחזיקה בבר בימים ההם. ואין צריך לומר עד כמה נשנבות ומלאות הוד ברבות יעקב אבינו, והחומר הלשוני רב הערך הנמצא בהם. ואמנם רק שפה שמשתמשים בה בדבור — ובימים ההם הלא נם הדברים •שאנחנו קוראים להם ספרותיים, ״יצירות העם שלפני התקופה הספרותית״, היו תורה •שבעל פה — יכולה להתעשר, להתרחב גם בצדה המליצי וה׳שירי. ודק עי׳יז •שאבותינו הנו והרו, חשכו ודברו בינם לבין עצמם רק בשפה העברית, רבתד. אהבתם אל השפה הנאצלה הזאת ולא עזבוה עוד אפילו בהיותם בארץ מצרים, למרות היותם מצד אחד אנוסים לדבר בשפת נוגשיהם, ומצד השני מוקסמים אולי מן התרבות העשירה של הארץ ההיא. שהם לא יראו להרחיב את הלשון גם ממלים שאולות משפות אחרות, כמו