Jeschurun · 1921-09-01 · Heft 9-10 (September 1921) · p. Seite 128

128 השפה העברית כמהלך העתיס קכח המצרית, האשורית, ההודית והפרסית, וביהוד הארמית, מראים לנו המלים הזרות שמקורם בשפות אלו הנמצאות בתנ״ך. וכאמור רק "רשמי הספרות הקדומה אנו מוצאים בכתבי קדשנו", וע״ב אך מעטים הם הי־שמים מלציר לנו על פיהם ציור שלם על דבר הספרות של התקופה ההיא (א. ז. רבינוביץ, תולדות הספרות העברית, חוברת א׳, 6) ועוד פחות יותר ממצב השפה וערכה בחיים הצבוריים, (כדאי לציין המלים בנות הברה אחת כמו אב, אם, אח, בן, המרובות בה.) אכל מיד כשאנחנו עוברים מתקופת "מעשי אבות" ומפליגים בים ההיסטוריא של עם ישראל בראשיתה, כשאנו קוראים בספר "שמות" עם ספורים מן המעשים שארעו בימי משה רבנו כותב התורה, עם שירת הים הנהדרה, אנו רואים כבר לפנינו כל הגאון וההוד והאצילות של שפתנו העברית. כל המלים, הן בהלקים הפרוזאיים והן בחלקי השירה הנן כל כך גרעיניות ומלאות מוח עד שאין כל שפה חיה גם מן היותר מודרניות ועשירות יכולה להתחרות עמהן כן בתבניתן ובן באופן הרצאתן. בהיות הלק זד, של התנ״ך ידוע למדי, הנני פטור מלהביא "ציטמים" להוכיח על ידם, כי רק בהיות השפה העברית מדוברת ורגילה בפי העם אפשר היה שתבראנה בה כבר בעת ההיא יצירות ספרותיות כל כך מפותחות ועשירות בנונים פיוטיים ותוכן אנושי טהור, כספור יציאת מצרים, שירת הים, ציורי מעמד הר סיני, מנין המצוות שבין אדם לחבייו, החוקים והמשפטים,• הכלולים במשפטים הגיוניים מובנים לכל המון העם. תולדות הספרויות העולמיות מוכיחות לנו גם בן, שתורי הזהב שלהן היו רק בזמנים שהעם למקמניו ועד גדוליו טפח ורבה את שפתו. פוק חזי אימתי שגשגו ספרויות יון ורופא, אם בעת ששפות הארצות האלה פרחו בכל שדרות העמים, בהיותן שפת השוק ושפת הספרות גס יהד, או בשעה שנכרתו מתו מפי ההמונים ונשתיית רק בתור שפות הספר והסופרים, החכמים והטלומדים. כשאנחנו עוביים על שאד הלקי התורה אנו מניעים בסופה לשני שירים שאין ערוך ליפים והדרם. "הנשגבה מכל שירי התורה, ואולי גם מכל שירי התנ״ך, היא שירת "האזינו", שאין ערוך ליפיה ולעזהה. אלו לא נשארה בידינו מכל הנבואות והתוכחות אלא שירת האזינו — היתה זו בלבד מספקת לנו להכיר על ידה את מהוה השירה הנבואית בראשי סגולותיה ואת כל עוצם כהה הנצחי והדרת קדשה. אין זאת בי אם נבואת הנבואות וחזון החזיונות, אשר לקולה ״יאזינו השמים ותשמע הארץ״(רבינוביץהנ״ל, 20). האין כאן מעין "קפיצת הדרך׳ נסית בהתפתחות השפה העברית וספרותה שאין דוגמתה, כי סוף בל פוף עדיין היו אבותינו אז בהשמיע מנהלם ומנהיגם את שירתו זאת, זאת "שירת הברבור" הנפלאה, נודדים ומטולטלים בערבות ומדבריות, וטרם באו אל המנוחה והנהלה המרחיבים דעתו של אדם ומאפשרים את הפרחת הרוח ויצירותיו? ומה אנחנו רואים אח״ב בנביאים ראשונים עם ציוריהם ההיסטוריים המלבבים? איזהו הרושם העושים עלינו ספרי החוזים הגדולים מימי מלכי ישראל ויהודה, עד