Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 103

השפה העברית במהלך העתים 96 צי ובנינו? הדור הבא אחרינו? הם מנעוריהם יתנכרו אלינו; — למו פצעי לבי ידוו, יזועו — הנם הולכים קדימה שנה שנה, מי ידע הנבול עד מתי, עד אנה, אולי עד מקום — משם לא ישובו... אם בדור עני זה שמרכזי התורה הולכים ונחרבים אחד אהד, כשמתגלה לפנינו שאיפה והתעוררות חדשה ללמוד השפה העברית בתור שפה חיה — מחזה נהדר שצריך הוא להרנין לב כל איש מישראל שיראה בזה מעין אתחלתא דגאולה, גאולת הרוח, שמתוך שלא לשמה ישובו בנינו ללמוד גם תודה לשמה, בהכירם את כל הנשנב והנאצל שיש בתורתנו, עי״ז שילמדו ויתעמקו בלמוד השפה העברית וממילא גם בלמוד ספרותה העתיקה והקדושה, נמצאים עוד בינינו אנשים כה קצרי ראוה, אנשים המביטים על החיים מחוך שפופרת צרה, הרואים ואינם יודעים מה רואים, ולא עוד אלא שהם מתיחסים בבוז נגד תנועת תחית שפתנו ההולכת ועושה חילים מיום ליום ולפעמים גם לוחמים נגדה מתוך סתר מחבואם. והדברים הגיעו לידי כך, כי כבר נמצאו נם תמימים כאלה המבדילים בין עברית לעברית. לשון תורה והספרות הרבנית לחוד ולשון הספרות העברית החדשה להוד. הראשונה קדושה והשניה חולין. הראשונה ידיעתה מצוה — שידעוה אחרים — והשניה עבירה. ואין הם יכולים להבין שלשון עברית עתיקה וחדשה אהת היא, ואיננה כולה אלא המשך של שלשלה טבעות השלובות זו בזו שנוצרו ונתפתחו במשך הדורות עפ״י הוראת שעה תרבי הזמן. בילקוטם של מתנגדי שפתנו בחדושה נמצאים טענות מטענות שונות. מהם שאומרים: אמת ויציב הדבר שהשפה העברית "אחרי בלותה היתד, לה עדנה", נתרחבה ונתעשרה בזמן האחרון עושר גדול, אבל היא פסקה מלהיות עוד לשון הקודש עי״ז שידי הכל ממשמשות בה, שסופרים ועתונים "אשר אין יראת אלקים כל מזמותם" מעיזים לחדש בה חרושים בלשניים, לשנות פניה, ולהכניס באוצרה מלים ומושגים חדשים לא שערום אבותינו. ומהם שאומרים כי לא בשל החדושים, ואף לא בשביל ההתרחבות הטבעית שנעשו ונעשים בשפתנו אבדה בעיניהם את קדושתה ההיסטורית, אלא בעטים של פרי רוח סופרים רבים הכותבים. בה את רעיונותיהם המוטעים והמתעים, את השקפותיהם האנטי־דתיות ומתרגמים בד, את ספרויות העטים הזרות לרוחנו וממעיטים את דמותה, וגם עושים כמתכנתן ומחברים בה ספורים ושירים שתוכנם צורב כל אוזן יהודי נאמן לתורתו ומסורת עמו,. כזאת וכזאת יגידו ויאמרו כדי להפחית את ערך שפתנו המחדשת ולאסרה בקהל.. אבל בעלי פלוגתא זאת אינם שמים על לב כי כל דבריהם וטענותיהם שוברם בצדם ואין להם על מה שיסמכו. כי בנוגע לטענה הראשונה עלינו להעיר, כי עמדה זו של הרחבת הלשון, של יצירת מלים ובטרם, של לטוש הסגנון והעשרתו ושל•