Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 102

השפה העברית במהלך העתים 97 יצירת ערכים ספרותיים אינו דבר הנעשה או לא נעשה עפ״י פקודה או צוד. הכשרונות הבלשניים הם מתנות אלקים, ובעל הכשרון הוא במלך הפורץ גדר והולך אל אשר ישאהו רוחו ללכת ולחון אח״כ ביציריו ולזכותם לאחרים — שלא בפניהם ודא ברצונם. ועוד זאת: עד שתהי לנו אקדמיה עברית, שתוכל לקבוע התחומים, לקרב ולרחק את היצירות הבלשניות בנהוג אצל כל הלשונות והעמים בזק האחרון, מבדחים אנו לומר לנו, כי השפה כשהיא לעצמה היא ג״כ מין עצם חי, עם דם זורם בבל עורקיו, שבטבעו להוציא בכה נסתר מקרבו את אותם החמרים הזרים לטבעו לעצמותו, אותן המלים והיצירות הזרות שאינם לפי רוחו באמת, ושאינו יכול לעכלם, וכעל כרחץ הן נדחות ונפסדות במשך הזמן וכלות מאליהן(על הפרוצס הזה עוד ידובר במשך הדברים). ובנוגע לטענה השניה, הנה כאן הבן שואל: וכי בשביל, למשל, שנמצאו בנו צדוקים וב־חוסים, מינים וקראים ועוד מחקים ספרותיים שונים שכתבו את דבריהם עברית, אבדה שפתנו את הוד קדושתה הלאומית? ובי עלתה על דעת טי שהוא, שבגלל אשר נכתבו בספרותנו העתיקה ספרים חצונים או דעות מוטעות ומטעות, מזיקות ליהדות המסורתית, נתחללה שפתנו בכך? ומה נעשה אם יתרגמו הספריות הלועזיות היותר נפסדות על טהרת לשון הקודש, לשון התורה והנביאים, האם נבכר משום זה שפה נכרית על פני שפתנו מורשת אבות? הראשונים והאחרונים אינם נותנים חשבון לנפשם כי חכמינו ז״ל אמרו: ארבע לשונות כדאי שישתמש בהן העולם ואלו הן: לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאיליא ועברי לדבור6). ושפה שהיא שפת הדבור, ממילא מוכן שצריכה היא להרחבה, והרחבה זו הולכת ונעשית מאנשים שתורתם אומנתם, אנשים שבל הספרות העברית שלנו החל מן התנ״ך עד ספרי החסידים האחרונים שנורה על פיהם והם ספוגים דוה השפה העברית ונבוני לחשה ורזי נשמתה, והרבה הרבה נעשה לשכלל את המקוריות של שפתנו ביצירת צרופי מלים שאובים מן אוצרות ספרותנו נם עכור מושגים ושמות חדשים שנתהוו עד הזמן האהרץ. ואם יש מן הצורך להכניס מלים נכריות מלשונות העטים בשביל 'מושגים ושטות שלא היו לנו דוגמתם, הנה נ״ב מתכונים ליהד אותם כדי להשוותם עם הטעם המקורי שלנו, עד בי לא יודע כ¬ שמקור זר באו. עד כמה התפתחה שפתנו בדרך זו עוד מראשית ימי צמיחתה נראה בעליל ק הדברים אשד נציע בפרקים הבאים. כי אמנם בכל התקופות ובכל הדורות "דברה תורה בלשון בני אדם", ושפתנו היתה תמיד "לשוננו הקדושה" והחביבה עלינו אעפ׳יי שרבו הגלגולים והתמורות שעברו עליהם בהרכבת והכנסת חדוש*ם בלשניים למכביר. 6) ירושלמי, מגילה.