Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 101

בין עוז וכשלון 98 אברהם אלידו הפא. בין עוז וכשלון. משיצאו חכמי הדורות ללמוד את רוה האדם נשאלה שאלה זו לפניהם: איזה כח מרובה, זה של השכל או זה של הרגש? קוו מתחלה למצא תשובה מי משניהם עומד בראש, אולם בסופו של דבר העלו בידם אחרת: גס זה וגם זה אן ילידי "האנכי" של האדם הס, ואותו "האנכי׳,, שהוא אביהם האחד, אינו נתפם ומובן כל צרכו לא על ם* זה ולא על פי זה, כי נחבא הוא אל הכלים, כלי הנפש השונים, ועולה הוא על גביהם. מדד, זו גם בעטים היא נוהגת. מושג "האנכי" של איזה עם, או "שר־האומה׳ בלשון קדמונינו, אינו עלול להתבטא בלשון בני אדם, לא יגדירוהו הבנויים שהמציא החושב. ויותר מבכל האומות מורגש דבר־סתר זה בהאומה הישראלית. את רשמי אופיר, של אומה זו אני מכירים בעד צהר ההשטוריה, אך אפס קצהו נראה שם וכלו ל א נראה. בצל כנפים נסתרות הונה עם ישראל, אך לראות אותן לא נוכל, כי כנפי שכינה הן... "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה". ולמשל: איתי החפץ הנמרץ בארץ־־ישראל שלנו, השוכן בלב כל יהודי ומתנהל לבניו אחריו, — בלום פרוש מספיק יש לו? אם לדין — ודאי יש תשובה, ואם לענין הרגש הלאומי נם־כן אין לו בסים. ואמנם כבר קמו לאומיים גדולים כשמעון דובנוב וחבריו והרחיקו מאהלם את הבת־ציון כמטכע שפסלתה הלאומיות. הם אמרו: מי העם החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב (חיים לאומיים וטוב לאומי!) — נצור את רוחך מהרגשות רומנטיות על מדינה רחוקה ויפה, שבן ארץ וראה אמוניך במקום שאתי, שם, אל תתגעגע בגלותך על ארצך שאבדה כ־ אם הפך את גלותך לארצך שלך ובה ך,אלם בתיר לאום. ברם אמרו חכמים: כל מקום שהלבה רופפת בידך צא וראה העם מהו נוהג ואם בענין זה לא תובל לשאול את פ־ העם השרוי בארצות גלותו, כי קצרה רוחי אתו, ועיניו השעו מראות דבר בלתי אם טרפו ליומו — אז ברח דודי אל היי ציון', אל ירושלם עיר־הקדש, ושאל זקניך שבישוב הישן או נכדיהם שבישוב החדש, דגלו לך דברים שבלבם: מ ה להם ארץ־ישראל?.. והלא הם במקום המעשה, במקום המכשולים שקשה לפנותם, במקום הנחשולים שקשה לנצחם — ובבל זאת לבם קשור בה, עוז לו בה, חבוק בה ודבוק בה, ומוחזקים הם בארצם, כי יהיה מה שיהיה, אך היא שלהם היא. למדות כל החשבונית ולמרות כל הכשלונות. זהו עוז פנימי בקרב עם עתיק, זוהי מורשת אבות מלפני אלפי דורות, עיז אלדים, החי בקרב עם אלרים, ובעל ברחו הוא חי. הוא העוז שהצילנו עד עתה מתוך כשלוני כל הגליות והוא העתיד להצילנו גם עכשו מכשלוני ה״אתהלתא" של ק ב ו ץ ־ גליות. .,ד עתי ומעוזי" "ד• עוז לעמו