Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 99

100 בין עוז וכשלון ק עם צער חייהם וצעירים בועטים שאינם מקבלים מרות, לא חסר שם אף גבאי רמאי אהד אשר פקימו יכירנו בין גבוריו של אברהם מפו בספרו "עיט צבוע", ולא חסר שם אפילו יהודי אורתודוכסי מגרמניה, שאף־על־פי שהוא בחור מזדקן ואין דעתו צלולה ביותר, הרבה יש ללמוד ממנו על הכלל שממנו יצא. לא חסרים שם לבסוף אף יהודים מאפריקדדהדרומית שבאו איף־שהוא לירושלים ומתלבטים שם גם הם בין אחיהם השונים, בני קהלות האשכנזים וקהלות הספרדים. רק חייהם של אלה האחרונים, כלומר של הספרדים, לא הובלטו היטב בספר הזה, ובאהדכח יחידה שלהם בין נפתוליו של כל אותו ספור אינה אלא נערה ספרדית אחת, שספרדיותה מטושטשה ביותר, והיא משתדכת לבחור אשכנזי ויש לו עסק עמה. וכלן נפשות נכאות, מתלבטות בין מכשולי חייהן, מבקשות מוצא ואינן מוצאות. אנשים ונשים, זקנים וצעירים, שאבדו תקוותיהם, התנדפו חלומותיהם ועולמם חשך בעדם. ונבוכים הם בארץ... באותה הארץ שעליה התגעגעו ממרחק מראשית ימי ילדותם, שאליה נמשכו בחבלי קסמים מטיט־היון של גלות, באותה "ארץ־ ישראל" שבאו בה על מנת להחיותה ולהחיות את עצמם בה, לבנותה ולהבנות הם עצמם ממנה — שמה, בארץ חלומם זו, מצאו שברים תחת בנין, שכול תחת נועם וכשלון החת תחיה... הנה הזקן ר׳ יוסף הפץ שנמלט בעור שניו — עם מלתחת ספריו שאבדו לו בדרך — מתוך הומל עידי־הפרעות. תקוות גדולות היו לו לפני עליתו לארץ: השפעה גדולה על הדור החדש ברוח היהדות הטובה, הצרופה . .. הפצת דעות נכונות והשקפות מזוקקות... עם משפחתו בא, וצפה, כמובן, גם למצוא פרנסה — אך אותה ל א מצא. ברם, מילא, יהי ב ל י פרנסה! כלום על פרנסה לבדה יחיה האדם? אפשר להסתפק בפודיבמלה... אבל עדיין נשארה התקוה להשפעה ... וזה העיקר! החיים בירושלים אמנם קשים הם. הלה ר׳ יוסף את רגליו, והרי הוא שוכב וגונח על מטתו. צריך "לעשות" א מבטי, אך הכלי המשמש לתכלית זו צריך לשאול מאיזה מקום, מאיזה שכן (לקנות מן החנות בכסף מלא? לא סלקא־דעתך!). והנה אין זה באפשרות. מי ישאיל להם אמבטי בירושלים? ירושלים אינה קיוב ואינה הומל. שם היו להם ידידים, אבל פה — מילא, ר• יוסף אינו רוצה לדבר רעות על ירושלים... לא! אי אפשר לו לדבר רעות על ירושלים עירי־הקדש! רק להאמין בה יכול, רק ל״השפיע" בה, ל״הפיץ" בה, לפכול בה ולהענות בה — אך חלילה לגנותה וחלילה דחלילה לצאת ממנה, לעזבה ... כאן צריך לחיות, ולא לזוז מכאן. היציאה מארץ־׳ישראל לחוץ־לארץ נחשבת בעיני כל המשפחה לחטא שאין לו כפרה, לדבר שקשה להעלות על הדעת. רק מתוך אונס גדול נכשלים בחטא זה. "מרים היא איגואיסטית מכף רגל ועד ראש״ — מדברת אסתר חפץ באחותה הצעירה — "היא נכונה אפילו לנסוע לחוץ־לארץ!״ השמעתם? אפילו עון גדול כזה היא נכונה לעשות לטובת עצמה... והנה גס יחזקאל חפץ — שאד בשרו של הפץ הזקן — הגבור הראשי של ..־ הספור, הוא, יהזקאל, כחטא זה. כשנים אחדות לפני זמז כל