Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 98

קי• בין עוז וכשלון 101 הספור היה אותו מעשה: פתאם קם ממקום מושבו, נטש עבודתו באחת החוות אשר ביהודה, גמר אסר כנפשו שאינו יכול למצא עוד בארץ־ישראל ספוק רוחני כראוי לו, אינו יכול בשום־אופן להתאקלם במדינה זו(מכה הכתובה כתורת חייהם של גבורי איבסן; ע׳ "בת־־־הים") עמד והלך לשויציה. בימים ההם היד, נם חפץ סמר בדעת הבחור כהנוביץ (אחד מגמרי הספור המופיעים בו אהר־כך), בי אין להתריע כלל כל־־כך על הצעירים העוזבים את א״י, בי אם, אדרבא, צריך גם לשמוח על החזיון הזה, כי למה להם באמת לכחות צעירים ורעננים להתמוגג כאן בירושלים? וצאו לרוחה אל העולם הגדול ויהיו לתעלת לעצמם ולחברתם. בחור זה היה לפנים תלמיד ישיבת טלז ועכשו הוא מאלה ׳שהבריות אומרות עליו: שנה ופירש קשה מכלן. וקשים הם גם לגבי עצמם. מרי נפש הם. כשעזמ את הישיבה ופרשו מן התורה ויצאו לעיר וילנה לשם "שטודירען" בעוד תקוה גדולה שוכנת בלבם לעלות לבסוף לברלין או לברן ולשוב משם אל עירתם הקטנה בתור ״דוקטורים לפלופופיה״ — אז הביטו על מפעלם זה כעל גמרה שאין למעלה הימנה. אמנם ברעב ונהפר כל שמצאו להם בעיר הגדולה נשתה גמרתם זו. הקצף שהיה להם תחלה על הישיבה ומשטרה התחיל להיות מתפשט על כל העולם כלו. סגנון ד,בקרת החריפה, בטול הבל כעפרא דארעא, הפוש מומים בכל ענין, נטיה פנימית ל״א־פכא מסתברא״ — אלה הן הדברים ש־ב־או אתם מן הישיבה אל החיים. כי ־השכר המרובה מן ההפסד הזה שהיה להם קודם בהיותם בתוכה, אהבת התורה והתלהבות היהדות, קשוט המחשבה וטכסים ד,מדות — מאלה הלא פרשו, את אלה הלא עזבו. ומה יפה ידע ברנר לתאר את יחם יהודי ירושלים אל אותה ה״תאוריה" על עזיבת הארץ שבהנוביץ זד, דורש בד. לפניהם. אין איש משומעיו שיקום להדחות את דבריו — ואולי גם אין במה לד,חזותם — אבל העיקר הוא: שאין צריך להדהותם. בטלים ומבוטלים הם מאליהם. משל למה הדבר דומה, לנוי בעל־ייושר שאמר לו ליהודי שכנו שהכיר ט שהוא בעליטובה: ״ידידי! למה הן כל החכמות? התנצר — וחיית חיים טובים והיית לתועלת לעצמך ולאחרים!״ — על בגון דא אין משיבין. רגע אחד קטן יביט היהודי תמוהות בפני ידידו המפש הזה, אך פתאם יעזבנו, יפנה וילך לו. ובהיות יחזקאל בשויצה? רק שם הרגיש היטב מה זו ארץ־ישראל! יהודי שטעם פעם בחייו את חיי הארץ הזאת (ובלבד שיהא בעל־טעם!), אינו יכול בבר על נקלה להפטר מהם לנמרי. יש אשר מר הוא הטעם הזה, לא ימתיק ולא ינעים, ויש אשר גם כארס יפעפע בנפשו של טועם — אך לסור ממנו אי אפשר, לשטח אותו לא יתן... וברוך הוא שלא יתן! נעימים וקלים הם יותר חיי הצעירים בארופה, כשהם סמוכים בבוקר על שלחן רמתיהם אשר באוניברסיתה ומן הצהרים עד חצות הלילה על שלחן