Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 97

קב_בין עוז וכשלון_ 102 מזונות, למודים וקריאות במקומות ממקומות שונים. טיולי ערב יפים יש שם ברחובות עיר, בתי זמרה, תאטראות, פגישות מלאות ענין ועוד ועוד — אבל העיקר שם חסר (ואת החסרון הזה הכיר בכל לבו הבורח יחזקאל חפץ): בעלות ... אינך בעלים לשום דבר, הנך זר בכל מקום, ישיבתך ארעית לך, חלונך ברשות אחרים הוא, ורק דריסת־הרגל לשעית קצרות :רשו לך בד. כפעם בפעם. וכך המדד. עולה, עד שאתה בעצמך לא לך הוא, אתה בעצמך מושאל לזרים. כי הן אין להם לצעירים הללו מטפוסו של יחזקאל חפץ "בית" יהודי נאמן בכל מקום שהם שם, השראת־שכינה הגולה עם בניה ממסע למסע, ״מרכז מטלטל״*) מגלות לגלות : הלא אין להם בשויציה ישיבה־של־תורה... וכך חשים הם את עצמם בין בני הארץ ׳הזרה כמין אצבע יתרה בין שאר האצבעות. אפילו לשון לדבר בה אין להם כאן. שם, בארץ ישראל, השתמש יחזקאל חפץ בשפה המדוברת בין ״יהודי כולל פר׳ר״ — וזה היה טבעי, לא היה במה להתביש. ואם דבר לפעמים עם מי־שהוא עברית, הרגישו הדוברים גם מעין איזו הרגשה יחסנית; אולם כאן, כאן בשויציה, כאשר יפנה לאיזה גילה מרוסיה ולא כל־שבן לילידי־הארץ בלשון האב והאם ירגיש הוא כל הזמן שהוא מדבר ז׳ ארנון.. ז׳ארנון... בעוד שבן־שיחו, וקי׳ו בודשיחו, היה בוחר לפטפט אתו בשפת הבהירה — שפת רוסיה או אשכנז. 1לא היו ימים מועטים והפץ שב לארץ ישראל. במשנה מרץ ומסירות־נפש התמכר הפעם לעבודת האדמה. בהתפעלות ובהתאמצות, כדרכו מאז, ובפרט בעת האחרונה מששב מחוץ־לארץ, עובד הוא את עבודתו.-אך כאן מתנלר אופיו של ברנר, אמן־להכעיס זה. הוא לא יתן את גבוריו לראות נחת. עד שהם מניעים לצמרת שאיפתם, כשחוט־הסערה בינם ובין אשרם, נופלים הם לבלי קום. ושוב נבר גם בזה.קרוב־ינפשו לסנריק איבסן בסיף־־מעשה של הבנאי סולנס. כסו לנס כן חפץ קורס ונופל פתאם בהגיעו לשעה שהיא קצת משחקת לו. יחזקאל חפץ ורעהו מנחם עובדים באחד השדות. הם ממלאים העגלה עמיר. מנחם למעלה, על גב העגלה, ויחזקאל למטה מקושש ומגיש מהר צרור אחר צרור. פתאם התמלטה גניחה קלה מפיו של המגיש, והוא עם הצרור החדש, הנתון ביאש הקלשון שבשתי ידיו, קרסו במקצת... נפל יחזקאל ונתעלף, התחיל מרגיש דקירות בחלק נופו התחתון... חלה. לכל ימי חייו חלה. והאסק הזה אשר קרהו בתחלת הספר הוא כתוב. כל יתר הדברים המסופרים והולכים חלים בתקופות מחלתו השונות. — ובכל זאת אין טרוניא, אין התאיננות, אין הטחת־דברים כלפי גורלו בחיים. אין לך בנפשו של צעיר זה — החולה בנופו ואחריכך ברוחו, אבל תמיד בייא בנפשו — אין לך בה, כשתראה היטב, אותו הגמגום ואותו הפקפוק בנונע לחובתנו אל ישוב ארץ־ישראל שנמצא בקלוח־דבריו *) כסו שהיטיב לכנות את זה הז־״ר ש. גרינברג ב״ישורוך תרפי א חוברת VI.