Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 95

104 בין עוז וכשלון קי את צלם־האלדים, יתר אמן זה שאף בת־צחוק קלה של שביעת רצון לא תמצא על פי בריותיו — אף הוא לא יבול באן לכפור בכל, אף הוא בעל ברחו ענה אמן על ברכה ד׳ לאברהם אבינו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". כי לנו זאת הארץ תהיה ואנו נהי הבונים. אחת היא אס יושבים אנחנו בה או ״עבדים״ אנחנו עליה — כדברי אבותינו בימי בנץ בית שני — אם בה ואם כה — ארץ לבבנו היא, לנו היא ולזרענו. ארץ ישראל! זו הארץ אשר מאז "ידע הילד העברי שבגלות לבטא בשפתו את המלה ״ארץ״ — היא היא ארצו, ארץ נפשו. ואף בי מימיו לא ראה אותה, אף בי גם אבותיו ואבותיאבותיו לא ראוה זה אלפי שנים — בכל זאת קרובה היא לו, אהובה ויקרה היא לו, באלו חלקו היא בחיים. ודמעות נגרות מעיניו של ילר בכל יום־זכרון ממנה ובכל צלי־זכרון ממנה שיזדמן לו לפגוע בו כדרך הלוכו בחיי ילדותו. מתגענעה נפש ישראל על ארצה הקדומה שלה, פשוט ככן המתגעגע על אמו, וגעגועים־ממש הם, כלי פרושים וכלי צורך לפרושים, בלי באורים ובלי אפשרות של באורים. היא חפצה בה! וחסל. ומיום עמוד יהודי על דעתו הוא מתחיל מקור, משעה לשעה: מתי תבוא לידו היכולת לעלות אליה, היכולת להאחז בה — וי״קימן. אומרים לו שאין בדאי, שאין כל תקוה שיכבשנה, שמוחזקת היא ביד אחרים — אבל לו אחת היא! הן אינו רוצה לכבשה בכח, הן אמו רוצה לקנותה בחזקה, בי הלא שלו היא מכבד, "ארץיישראל מוחזקת היא לנו מימי אברהם אבינו״, הן ארץ־״ישראל שמה — ומה לו עוד? — הוא אינו רוצה אלא לשבת בה, לבנותה ולהבנות ממנה, לשכללה ולהשתבלל על ידה, כאמור לעיל בר׳ יוסף חפץ. שמא תאמרו: בואו חשבון... קשה הדבר ... רהוק הדבר ... הרבה מכשולים מבאן ועד בנין... הרבה מפריעים משם והלאה... אך מ י יתן יד לחששות כאלה במקום שיש אהבה אמתית שאינה תלויה בדבר, במקום שיש אהבה אלדיית הבטוחה בעזר אלדי? י.. האם לעזרא ולנחמיה, לחגי ולזרובבל היה מדויק החשבון המעשי לכל פרטיו ודקדוקיו? האם הסכים להם השכל, האם חייב אותם הרגש, לסנן את נפש העולים בין השומרונים העמונים והאדומים שהיו מוכנים מסביב לאכול את ישראל בכל פה? כשהיד האחת מחזיקה בשלח והיד השנית עובדת בחומה, והבונים מועטים והשונאים מרובים — האם גם אז הכל נכון לפי השכל והרגש? שם עשו על סי נביאים? אך הן לא הנביאים הם העיקר, אלא הנבואה אשר בפיהם, ונבואתם של ד,נביאים ההם גם אתנו היא באשר היתה את הדור ההוא. חובת ישוב ארץ ישראל — בבל עת ובכל שעה היא. גם אז התחילו בבנין לפני בוא הזמן המיועד לסוף גלות בבל (עיין שבת קמ״ה: וברש״י ד״ה נ״ב שנה וכד). אך זה היה בנין בכל עוז ובבל מרץ! בי מה שלא יעשה השכל תעשה מסירות־נפש — .ורק בה כחנו גדול. שהאמת צריכה להאמר: מי שחפץ לעלות לארץ ישראל לא •ימצא לו בשכלו משען גמור והסכמה החלטית לחפצו זה — אילם טי שנמשך אליה