Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 94

קה 105 בין עוז וכשלון מאליו, בלי "שאלתיחכם" משכלו וחשבונו, ה ו א יבוא שמה והוא ינחילנה את ישראל! אבל יש טוענים: עם מי אתה בא שמה? הלא עם פושעי ישראל, מרשיעי ברית, כופרים בעיקר, מהפכי קערה על פיה! הלא הם יהפכו את ירושלים לפריז! וכלום לפריז על הר־ציון אתה צריך? אך גם אם בך ננזרה נזרה — יאמר הלב העברי — שמה אני חפץ להיות, שמה אני חפץ ללחם ננד המהפכים האלה, שמה אני חפץ לבכות ולספר עליהם ולהציל מה שיהיה להציל, שמה אני חפץ להשפיע ״השפעה גדולה על הדור החדש ברוח היהדות הטובה, הצרופה״... (דברים שיש בהם אולי מעם של אירוניה בפי ברנר העומד מן הצד ואשר רצינים ונאמנים הם מאד בלב בל יהודי כשר העומד מבפנים), שמה, רק שמה! — המלחמה תהיה כבדה? ק. גם פה היא כבדה. גם פה אץ אחינו הנפשעים, שונאי רוחנו ומתנגדי דעותינו, שמים ידם בצלחת. כדאי לנו ללחום בארץ קדשנו כמו שכדאי בבצה של גלות. נם פה וגם שם אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, גם פה וגם שפ "שרידים נותרנו ורבתה הרעה ועדיין לא השגנו ישועה", אך גם פה וגם שם אין אנו פטורים מלעבוד בבל מאמצי כחותינו, אין אנו רשאים להסתתר בין כתלי הישיבות בלבד ולעסוק בתורה במנוחה מתוך שכחה גמורה על כל הנעשה בקרב העם, על חיי ילדיו וילדותיו, צעיריו וצעירוהיו, בשוק ובבית, בחיים ובספרות. ומכל שק שאין אנו רשאים להפקיר את עתידנו בארץ׳־ישראל בידי אחרים שאין דעתנו נוחה מהם. בצעדי־־און ובבמחוךקדש עלינו לצעוד אל מול פני העתיד גם פה ונם שם! לא פתרון "שאלת" היהודים אנו רואים בעבודת הישוב, כי קיומנו אנו, יהודי התורה והמצוות, הוא דבר שאינו בשאלה. הנסתרות לדי אלדינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התירה — ולאלדים פתרונים . ... אך כשם שאנו קימים, כשם שיהדותנו קימת, כך קים בנו הוחול הנשגב לקבוץ־־נליות בארץ העבדים, .יחול הדורש מעשה. ולעומת יד־אלדים המראה לנו דרך למעשה זה עלינו לשאת לבבנו. עלינו להשתמש בכל אפשרות, בכל חצי-אפשרות או צ ל-אפשרות, השלוחות אלינו מחביון ההשגחה ברור־ תהפוכות זה לצרך ישוב הארץ. כל רמז הסטורי בנדון זה עלינו לקבל באהבה קדושה, במסירות נפש ומסירות גוף, בסתת הון ומעשה יד — וכל היושב מרחוק חוטא. זאת חורת האהבה לארץ ישראל אשר בכחה לעשות גדולות, כאשר כבר עשתה התחלה לגדולות. אצבע אלדים בהתחלה זו, לא יכלה עין אדם לראותו*. מראש. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ — את העתיד להולד אי־אפשר לראות, אולם את זה שנולד כבר צריך לראות היטב. ואף שהוא עדיץ קטן בן־יומו, אינו יבול להזיז יד ורנל, אין לו מעמד ואין לו מושב והוא מוטל כאבן שאין לה הופכין — טכל־מקום מי שהוא חכם יודע בו כיצד לראותו, מבין ט כיצד לגדלו, ואמנם בעוד שנים מועטות זה הקטן גחל יהיה.