Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 92

בין עוז וכשלו! 107 ק* לא בא צעיר זה לידי יאוש, אלא — להפך! — פתאם התהיל להרגיש כי השכול ■והיוזמות שבחיים באמת רק דבורים המה, כי אמנם גם הרבה שעות־אורה היו לו בחייו; ומה טובים החיים, וכמה צריך אדם לשמוח בזה שהוא חי מדבר .... "החתול אינו מדבר — ואנו מדברים״ ... אבן זוהי השמחה הטהורה וההודאה לאלהים חיים על החיים עצמם כמו שהם, על ההרה בתור אדם. זוהי האמונה הגדולה העולה מתוך מוסר היהדות וזהו המזכיר כל בך את דברי שער הבחינה של רבנו בחיי דיין ספרדי בספרו הומת הלבבות. ויתפלל יחזקאל חפץ ויאמר: "אבי, אבי היתומים, היטב לי, קרניי־שמש שלח לי שי, ואני, יתום־היתוטים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה, בתקוה. אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה. לבי ירנן אליך אף ירועע. אבי החיים, תבורך סלה!" דברים פשוטים — אך מה עזים הם בתומם ומה תמימים הם בעוזם. פרי לב עברי ... הן בדור של בעלי תשובה אנו חיים. מי יודע... אולי אס הוסיף לחיות יוסף־* חיים זד, היה שב עוד אלינו. סיון, תרפ״א. דר. שמואל גרינברג. בשעת חירום. היחיד והצבור. שני בחות מתנגדים ונלחמים זה בזה, ועכ״ז אי אפשר להם להתקיים זה בלי זה. האדם הפרטי יודע כי אי אפשר לו לחיות יחידי בעולם וע׳יב בשעה שהניע למדרגה ידועה של תרבות ותבונה; הריהו הולך ומפקיע את חדותו המחלטת, בכדי לחיות בתנאים ידועים ביחד עם בני אדם שכמותו בדברה משודרת. חיי ההברה או המדינה הם בבחינת ״עבדות בתוך חרות״, עבדות הפרט בהיותו מכרח להיות סר למשמעת הכלל בשביל חרות הקבוץ' שהוא הנהו ג״ב אבר או חלק ממנו. מובן הוא, כי אין הכלל או ההברה אלא ילידי הפרט, תולדות האיש היחיד. ולכאורה היינו צריכים לומר כי אין בכלל אלא מה שבפרט. בי האישים הפרטיים ביסדם חברה או מדינה לא יגרע חלק חרותם הטבעית, שהוא הוא ההון היסודי שהכניסו כולם בתור קרן קימת נושאת פירות עוד יותר טובים ע״י "הכהות המאוחדים". אבל החיים המאורגנים, מראשית צריחת הקבוצים החיים עפ״י תורת וחוקי ההברה, מראים לנו, כי לא באשר נדמה כן הוא. לא רק ההברות והמדינות השונות לוחמות מלהמה תדירית האהח עם הברחה, בחשק בולן שאין האחת יכולה לד,מלא אלא מחרבנה של חברתה, אלא בתוך כל חברה