Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 90

בשעת חירום 109 ק« כבא עליהם. אז שורר ביניהם מה שקורים בלשון מדינה זו: Burgfrieden. ודברי ימי העמים הורו לנו, כי אוי לה למדינה שאין היחידים והמפלגות שבה יודעים את ערך השלום הכיתי הזה, אם התגרות והקטטות הולכות ונמשכות בארץ, בשעה שלהט חרב כליה ואבדון מתהפכת על ראש כולם. אז משפט המדינה ההיא חתום וקים: חרבן ושממון, ירידה עד המדרגה התחתונה של דלות ועניות ואביונות, התנונות גופנית ורוחנית לזמן תקופות שלמות ולפעמים גם כליון עד עולמי עד. בשעת חירום מנצח רעיון החברה, שטובת היחיד וקיומו תלויה בהשתעבדותו לצבור, ומי שממאן בעבדות בתוך חרות — גם הרות אין לו. בשעת חירום צריכים חברי החברה למצוא את הרעיון הכי גבוה והבי חשוב שבשבילו הם צריכים לותר על השקפות פרטיות וענינים פיטיים וכלליים — קטנים או גם גדולים — ולהכנע זה לזה, להושיט יד זה לזה, לחיות בשלום זה עם זה, למצער — עד יעבור זעם! זהו שאמרו חכמינו: בזמן שהצבור שתי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי! בשעה שהצבור שרוי בצער וסכנה כללית נשקפת לכלל, אסור לו לאדם להתעקש ולהחזיק במעוז דעותיו ושאיפותיו הפרטיות — ולסכן עי״ז ח״ו קיום הכלל, ולאו הקא בעדנים חמריים הדברים אמורים. בשעה ששפעת קלגסין סובבת את המדינה', כשנשמע קול צחצוח הרבות האויבים, כשבני האדם נגועים בכל הפגעים הרעים, אסור לו לאדם פרטי או למפלגה לסכסך איש ברעהו במלחמת קנאה ושנאה ותחרות ולהחליש עיי׳ז את כח הקיום של הכלל הנמצא בצרה. אי; בודקין בשעת הסכנה, מי יותר טוב, השקפותיו של מי יותר נכונות, אלא viribus unitis יוצאים לשדה המערכה עד ינוצח האויב הכללי, ואח״ב שבים לעשות סדרים בבית פנימה במנוחת הנפש ובדעה צלולה ובאין מפריע. וכלפי מי כל הדברים הללו, הפשוטים וידועים לכל, אמורים ומכווניםכאן? כמדומני שגם התשובה על השאלה הזאת מיותרת ודא. כל איש אשר גורל עמנו נוגע עד לבו ורואה את הנעשה ונשמע בתוכנו, יבין תיבף לדעת מה מגמתי בכל האמור עד כאן. גלוי וידוע, שנם עט ישראל מונה בקרבו מפלגות, חברות, צבורים ובעלי דעות שונות ושאיפות משונות זמ״ז. כלל ישראל מרכב הוא מפרטים רבים, וכשם שפרצופותיהם של בני אדם אינם דומים זל״ז, בך דעותיהם אינן דומות זו לזו. כך היה מאז היינו לעם, ובך יהיה עד כי יבא שילה. וביהוד בל זמן שהננו דוויים וסחופים, זרועים בכל ארבע כנפות הארץ, ורוח תרבויות שונות משפיעה על בנינו ובנותינו לרעה, ומרבה מחלוקת הדעות כנו, אין כל תקוה שדרך אחד יהיה לבל שדרות העם ומפלגותיו, ואין כח כהנהגה עליונה שמן העם תצא, שתכפה הר המשמעת כגיגית על כ ל בני ישראל, לאמר: זהו הדרך היחידי הנבון