Jeschurun · 1921-05-01 · Heft 5-6 (Mai 1921) · page 182

ם*ה«זוי לימא S2 2© לטצא בעד בתו, שנולדה לו עכשו למז״ט, חתן מצוין מופלג בתורה המתעסק בל ימיו ולילותיו בטפוחה של אותה נפצעה שנטע הקב״ה בתוך עמל ישראל להשביעו ממנה חיי עולם ... אך עד שלא נגמרה מחשבתו קלטה אזנו את קולו של השמש שעמד וסלסל טפח ״מי שברך״ עד ״ויקרא שמה בישראל׳,-- — ועשה פסקה באמצע פסוק. בפנים מלאי נחת, בפני אדם היודע שהבל נהיה בדברו, גחן ולחש השמש הזקן לתוך אזנו של ר׳ לתר: "מה שמה אשר תקראו לה? מסתמא "חידדזיסלא" בשם חותנתך עלידדהשלום. לא בך"? אז הרכין לו ר׳ לתר בראשו, כהסכמה על דבר שאיט צריך לפנים, והודיע לו בשעת מעשה את פרשת הנדבה שהוא אומר לשקול על גנזי "בקור חולים" בשביל אשתו ובתו לטוב להן. ובאותו טסה עצמו שסיים בו השמש את תפלתו החטופה, שיזכו האב והאם לנדל את בת־ישראל זו לחופה ולמעשים טובים, ככל הדברים ההם ובכל הברכה ההיא אמרו וחזרו ואמרו כל באי בית־הבנסת לאבי הבת בעל-השמחה לאחר נטרה של תפלת מוסף. מספר הטן מידידיו ומכריו נתלוו לו אז אל ביתו לשמוע "קרוש" ולטעום קצת, ולחזור ולאמר אותן ברמת עצמן מתוך דעה מיושבת ועל המס. וכשהלמ להם האורחים, בהביעם את ברכתם פעם שלישית בשעת יציאתם מאת פני הבית, פנה ר׳ לתר בשאלה חשאית בלפי רעיחו בעלת השמחה: — ומה שלום חיה׳לה? נחמה ענתה לו מה שענתה, אך לק שאלה זו והלאה נקבע שמה של הילדה יכנוי־החבוב "חיה׳לה", בפי ההורים ובפי הסביבה. התרעמה לפעמים האם על שאין מזבירין על בתה את שמה הגמור של אמה ע״ה כמו שהוא באמת, באותו שם המפורש "חידדזיסלא" שכנה לה השמש מעל בימת בית־הכנסת. אבל תיעומת לחוד ומנוע לחוד; ומנהג עוקר הלכה. אף נחמה עצמה לא זז שם "זדה׳לה" מפיה, וכיון שדש דש. לא עברו שנים מועטות ור׳ לתר התחיל לקיים במעשה את נוסח הברכה שברכוהו מ בני עירו כל כך הרבה פעמים באותו היום החביב והנהדר, יום שבת הראשונה לחיי בתו חביבתו. ומאליו הדבר מובן, שהמאוחר בטסה היה מוקדם במעשה: התחיל האב לגדל את בתו למעשים טובים ומשובחים, למדות טובות צנועות וכשרות, בעוד אשר מסתר לבנו לא זז אף לרגע הרעיון האחד שדדה מלא כלו בבקשה אחת, שיזכהו הקב״ה בגדולו זה להגיע את בתו לידי חופה עם בךתירה, מצוין ומופלג נאה ומשובח, כאשר היה עם לבבו בשעת "מי שברך". ערב ערב, בשוב ר׳ ליזר מבית תלמודו ובישבו אל ד,שלחן על כסאו המיוחד לו, עד שלא הספיק עדיין להחליף את כובעו בכפתו ולסעוד את לבו בשתית כוס פה, כבר טפסה הפעימה ועלתה על ברבע, לפפה ציארו בזרועותיה הקטטת והמטירה עליו מנימיקות פיה מתוך קול שחוק ושימון. בעתים הנישה נחמה את כום הטה, מהול בחלב, ואת קופסת הזכוכית עם נזרי הסובר הקטנים שמלאוה על בל גדותיה.